פרשתנו פותחת בציווי לשלוח אנשים לתור את הארץ:

"א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".

בואו ונתבונן במושג השליחות. המושג הזה הוא מושג טעון מאוד בשפה הדתית ובשפה האידיאולוגית. האנשים הללו הם 'שליחים', והמשימה המוטלת עליהם היא 'שליחות'. תודעת השליחות חזקה מאוד, הן בקבוצות דתיות והן בקבוצות אידיאולוגיות. גם בשפה הציונית המושג 'שליח', 'שליח עלייה' הם מושגים טעונים. אנשים נקראים לחיות את חייהם מתוך תודעת 'שליחות' שמשמעה אינני חי את חיי סתם, אינני חותר רק למימוש עצמי, אני שלוח על ידי מישהו או על ידי ישות ויש לי שליחות והיא המאפשרת לי להתמצא בעולם, לדעת מניין באתי ולאן אני הולך. קצה הקרחון של הפרובלמאטיקה של השליחות, מציץ כבר מתוך השוואת הנאמר בפרשתנו לסיפור המעשה על ידי משה בספר דברים:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט". [דברים א']

מי יזם את השליחות? מי שלח? על פי פרשתנו – ריבונו של עולם הוא היוזם ומשה המבצע. על פי ספר דברים – העם הוא היוזם, ומשה המבצע. מכאן שעל פי פרשתנו, השליחים הם שליחי אלוהים, ואילו על פי ספר דברים – הם שליחי האדם, שליחי העם. זהותו של השליח, מכוח מי הוא פועל, מה היחס בין זהותו העצמית ובין זהות שולחו – אלו הן בעיות היסוד של מושג השליחות. נניח לרגע את השאלות הללו ונשוב ונתבונן בתופעת השליחות בתנ"ך.

התנ"ך רווי בשליחויות. יש הנשלחים על ידי אלוהים, יש הנשלחים על ידי האדם, יש בני אדם הנשלחים ויש חיות הנשלחות, כמו היונה הנשלחת על ידי נח לבדוק אם כלו המים. והנה, למרבית הפלא, למרות שישנן כל כך הרבה שליחויות בתנ"ך, אין אפילו דמות אחת הנקראת בשם 'שליח'. השליחות היא משימה, אבל היא לא הופכת להיות הגדרת זהות. משה שולח אנשים, והם מתפקדים כאנשים ונותרים אנשים לאחר ביצוע המשימה שהוטלה עליהם. העניין בתופעה הזאת גובר, כשרואים שבמעשה שיש בו מן השיקוף למה שמתרחש בפרשתנו – שליחת שנים עשר אנשים לתור את הארץ – מפני שבברית החדשה מסופר כך על ישו:

ועם אור הבוקר קרא אליו את תלמידיו ובחר מהם שנים עשר בכנותו אותם 'שליחים'. [לוקס פרק ו'].

כנראה שההבדל איננו מקרי. מדרש חכמים המופיע בהגדה של פסח, מבליט את ההבדל הזה שבין שתי הדתות:

ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. שנאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה. ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'".
ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח. אני ה', אני ולא אחר!

הדת הנוצרית לא קיבלה את אחרותו של אלוהים. היא העמידה את האדם, שהוא הבן הנמצא במארג יחסים סבוך של זהות ואחרות ביחס לאלוהים. זה לא נגמר שם. גם הבן – יש לו שליחים. השליח הוא מתווך, הוא מקל על הנמענים לקבל את השליחות בכך שיש לו עימם מגע בלתי אמצעי. אבל מהצד השני הוא הופך עבורם לדמות המשמעותית יותר מהשולח, הנותר עלום ואחר.

באותה התקופה בה פועל ישו, פועל רבן גמליאל הזקן. גם הוא עוסק במושג ה'שליחות', אך כדרכה של משנה – לא בשליחות תיאולוגית עמוסה, אלא בשליחות פרוזאית יום יומית:
א השולח גט לאשתו והגיע בשליח, או ששלח אחריו שליח, ואמר לו: 'גט שנתתי לך בטל הוא' הרי זה בטל. קדם אצל אשתו, או ששלח אצלה שליח, ואמר לה, 'גט ששלחתי לך בטל הוא' הרי זה בטל. אם משהגיע גט על ידה, אינו יכול לבטלו.
ב בראשונה, היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו; התקין רבן גמליאל הזקן, שלא יהו עושין כן, מפני תיקון העולם. [מסכת גיטין פרק ד'].

אדם שלח שליח ובידו גט לאישה. איפה נמצא מרכז הכוח? אצל השולח או אצל השליח? המשנה קובעת חד משמעית – הכוח הוא בידי השולח. אם הוא מבטל את הגט לפני שהשליחות בוטלה – הגט בטל. השליח איננו 'בעל הבית' על הגט. אלא שהכוח תמיד משחית. השולחים החלו לבטל את הגט בבית דין, ללא ידיעת השליח או הנמען, וכך גרמו לשליחות להתבצע, למרות שהיתה מחוסרת סמכות. רבן גמליאל הגביל את כוחו של השולח מפני תיקון העולם. הוא יכול לבטל את הגט רק בפני השליח או הנמען.

מבין השורות עולה כאן הביקורת על מושג השליחות. ייתכן שאי אפשר להימנע ממנה, שכן המרחק בין השולח לנמען עוצר את התנהלות החיים. אבל יש בעיות עם שליח. שליח יכול לתפוס עצמאות וכוח ולהיהפך ממבצע ליוצר. מאידך – שכרון הכוח של השולח יכול להביא לקלקול העולם. עדיף שכל אחד יהיה סגור בזהותו שלו, יפעל מכוח עצמו, ייצג את עצמו ולא יהיה שליח של אחר ולא שולח של אחרים. יש כאן הכרעה שהיא מעבר לתיאולוגיה של השליחות, יש כאן הכרעה של זהות. בעולמנו, בו ישנם אנשים המתיימרים להיות שליחי האל או שליחי ישויות אחרות, כדאי שישמע הקול הנגדי, המכיר מחד גיסא במשימות של שליחות, אך מזהיר מפני הפיכת השליחות לזהות.