בלק המואבי חרד מפני בני ישראל שעומדים להילחם בו. הוא חושב להינצל בעזרת כוחותיו המאגיים של הנביא בלעם ומבקש אותו שיקלל את בני ישראל. בלעם מודיע לו שאת המילים שיגיד ישים בפיו אלוהים, ובכל פעם שהוא מגיע לקלל את ישראל יוצאים מפיו דברי ברכה. רוב פרשתנו, שלושה פרקים, מוקדשים לסיפור זה ואז מגיע לפתע סיפור אחר לגמרי –

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כה).

המעבר חד וכמעט בלתי נתפס. לפני רגע ראינו כמה מיוחדים וטובים הם בני ישראל וכמה אלוהים שומר עליהם. פסוקים אחדים מוקדם יותר בלעם עוד מברך את בני ישראל ואומר: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). בלעם מוסיף ומתאר את חוזקם של בני ישראל וכיצד הם ינצחו בכל מלחמותיהם, אנחנו עוד לא מספיקים למצמץ ופתאום – בני ישראל עובדים עבודה זרה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

עבודה זרה היא אחת העבירות החמורות ביותר (ראו מעט על כך בלוח השנה של קולות בחודש הנוכחי). האם אכן רק פסע קטן מפריד בין עבודת אלוהים לעבודה זרה? בין ברכה לקללה? בין יחסי אהבה לזנות?

הבנאליות של הרוע
רוע מגיע על פי רוב בהיסח הדעת, מתוך קהות חושים ולא מתוך כוונת מכוון. רוע הינו פעמים רבות תוצר לוואי של כניעה ליצרים שאין מטרתם להרע. אהבה לכסף ומותרות, יצר שליטה, מיניות בלתי מרוסנת, רצון להצליח, כל אלה ויצרים רבים אחרים אין יסודם ברע וברצון להרע, אך התמסרות בלתי אחראית אליהם וחוסר מודעות ואכפתיות להשלכותיהם, יכולים להביא לתוצאות קשות. אכן, גם רוע איום ונורא שהשלכותיו איומות הוא פעמים רבות רק תוצאת לוואי, נספח, משהו שקורה כדרך אגב. לכך התכוונה חנה ארנדט בדברה על הבנאליות של הרוע.

ספורנו, פרשן איטלקי חשוב מהמאה ה-15, כותב בפרשנותו על הפסוקים שקראנו: "תחילת ענינם לא היה לעבוד עבודה זרה כלל אבל היה לזנות בלבד… שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה". בני ישראל לא התכוונו להגיע לאחד החטאים החמורים ביותר במקרא, הם בסך הכל רצו להנות קצת, להשתובב עם בנות מואב. הדברים מזכירים את דברי רב יהודה בשם רב: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". (סנהדרין דף סג עמוד ב). זו כנראה הסיבה שעל המילים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" אמר בתלמוד רבי יהושע: "שנתעסקו בדברי שטות" (סנהדרין דף קו עמוד א). מתוך עיסוק בשטות התפתו לנשות מואב, מתוך תאווה לבנות מואב התפתו לעבודה זרה.

אדם רוצה לנהל עסק רווחי ומוצא את עצמו משלם שכר מינימום למפרנס יחיד של משפחה מרובת ילדים. רוע בנאלי. אדם רוצה להתקדם בעבודה ומוצא את עצמו רומס בדרך את עמיתיו. רוע בנאלי. אדם רוצה לקבל תשומת לב מהסביבה ומוצא עצמו מדבר לשון הרע. רוע בנאלי. אעז ואומר- מדינה רוצה לחיות בביטחון בארץ אבותיה ומוצאת עצמה מחזיקה עם אחר תחת ממשל צבאי במשך 48 שנה. רוע בנאלי. מדינה רוצה להתחבר לשורשי תרבותה ומוצאת עצמה לא מאפשרת לאנשים להתחתן לפי השקפת עולמם. רוע בנאלי. אתם מוזמנים להמשיך לבד את הרשימה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ
כל יום אנחנו עושים רע שלא מתוך ניסיון וכוונה לעשות רע. ומתי סכנת קהות החושים והרוע הבנאלי נמצאת בשיאה? כשממש טוב לנו.

עם בטוח בעצמו, יהיר, שזה עתה ניצח במלחמה, שאפילו בלעם מנבא שהוא ינצח במלחמות הבאות, עם שהכל מתחיל ללכת לו בקלות, עלול לאבד תוך רגע את גבולותיו ואת יכולתו לשלוט בעצמו. המעבר החד בפרשתנו בין הברכה לקללה, בין עבודת אלוהים לעבודה זרה, אינו מקרי. התורה חוזרת שוב ושוב על הסכנה הטמונה בכח ובהצלחה של בני ישראל – "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד). קשר עמוק מצוי בין רוממות הלב ל "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב".

גשר של יהירות ובנאליות מוביל מרוממות הלב לעבודה זרה ולרוע בנאלי. אני מאחל לנו שבשעה שאנו אך מבקשים לחיות את חיינו, ליהנות ולהצליח, נדע לזהות את הרוע הבנאלי המאיים ולהדוף אותו בהרבה עשיית טוב, לחוש בקהות החושים ולהדוף אותה ברגישות ואכפתיות, שנדע לשיר "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ובאותה עת לדאוג לטוב של עשיו ושאר העמים.

שבת שלום!