במדבר פרק ט"ז- פרק י"ח

קריאתו של קורח – "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" מושכת אהדה באופן מיידי. כפי שניתן להבין מההמשך, קורח הלוי מדבר על פער מעמדי בעבודת המקדש, בין הכהנים כלומר – אהרון ובניו לבין אחיהם לשבט וקרובי משפחתם – הלויים (קורח היה בן דודו של אהרון , ראה שמות פרק ח) ואין לויכוח זה השלכה מעשית על מצבם של בני העם האחרים, כיון שכך , הניסוח הרחב והעקרוני – כל העדה קדושים, מטעה, קורח אינו מסיק ממנו מסקנות כלליותך. אף על פי כן, הוא נשמע טוב. הוא נשמע כדואג להמון העם ומקל עליהם מעולו של משטר מושחת. דמגוגיה כזו אמורה לנטרל את משה, ואכן ברמה הפוליטית נטרלה אותו. משה אינו מסביר, אינו משכנע, הדבר היחיד שהוא אומר הוא – "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" לאמור – תהיה התמודדות והצודק ינצח. כמובן שכאן תיתכן פרשנות עויינת לפיה יש למשה השפעה משחיתה על ה' ,לטובתו ולטובת בני משפחתו. כך סברו בני ישראל – "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה':" אבל פרשנות זו אינה משפיעה על פעילותו של משה, הוא אינו משחק כלל במשחק של קורח ואנשיו. זה לא התחום שלו. הוא לא מתחרה בפופוליזם על ידי התפייסות אתו, על ידי ניסיונות תיווך ופשרות וכו'. הוא חוזר לעמדתו הבהירה והמוצקה, למה שהוא יודע בוודאות כאמת – ה' בחר בו ובאהרון לתפקידיהם. יש להבחין בין גישה זו לבין גישתו של אהרון בפרשת העגל. אהרון חשב שיש ללכת לקראת עובדי העגל, לתווך על המרחק בין הבנתם המגושמת בדרכי עבודת ה' לבין הדרך המזוככת של – "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" אך משה דבק באמת שלו – "ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי". הבחנה נוספת שכדאי לעשות היא בין עמידתו התקיפה כאן של משה על מקומו ומקום אחיו כמנהיגים לבין גאווה סתם. בפרשת אלדד ומידד הציע משרתו של משה לכלוא את שני הנביאים המאיימים על המונופול של משה ומשה התנגד באומרו -"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" ומכאן שמשה אינו קנאי למונופול שלו ואין עינו צרה באחרים, קנאותו היתרה כאן קשורה בייחודה של הסיטואציה הזו. משה מבין שדרישתו של קורח באה ממניעים פסולים ו/או שהיא פסולה כשלעצמה. מדוע ?

אפשר לומר כמובן כי בשונה מאלדד ומידד לא נחה על קורח רוח ה', על כן אינו ראוי לגדולה שהוא מבקש. אפשר גם לומר שמשה אינו מאמין לקורח, חושד בו בדמגוגיה ובאינטרסנטיות, ולכן לא הולך לקראתו, אך מעבר להסברים אלו יתכן הסבר נוסף – סיטואציה של הנהגה אינה דומה לנבואה. יתכן שיהיו כמה נביאים וכל אחד יבטא את האמת כפי וככל שה' מסר לו אותה. אך קשה מאוד שלקבוצה בעיתות חרום יהיה יותר ממנהיג אחד. ההכרזה 'כל העדה כולם קדושים' היא נאה אבל במציאות היא מובילה לאנרכיה.

שני מסרים עולים איפוא מהפרשה לגבי התנהלות קבוצתית : קבוצה צריכה לחתור לאחדות אבל לא לאחידות ; בראש הקבוצה צריך לעמוד מנהיג ברור ומוסכם. וכדרכנו נשאל – מדוע דווקא כאן ועכשיו מובאת פרשה זו ? התשובה כאן אינה ספרותית, כלומר לא נובעת מניתוח דרכי הכתיבה אלא נובעת מהתוכן, היא שלב בתהליך אותו עוברים בני ישראל ומשה. ראינו בפרשת בהעלותך כיצד מוקמת קבוצת הנהגה שתסייע למשה להכיל את בני ישראל. ראינו בפרשת המרגלים כיצד ה'נשיאים' המנהיגים, מובילים את זניחת החזון והמרד במשה ובה', ובמקביל גם משה ואהרון נשברים ומאבדים כוחם – וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" עתה, משה עומד על שלו באופן נחוש ועמידה זו חוזרת ומחזקת את תוכן הדברים שהוא – יש חלוקת תפקידים, יש מנהיגים ומונהגים. מסר זה הוא לא רק לגבי הנהגה מדינית אלא גם לגבי הנהגה דתית, לאמור : ה' בוחר באופן החלטי בבני אהרון -"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם"

עתה, משהוקם מבנה שלטוני מהודק, ניתן כבר להרהר, להעלות במחשבה, את החלפת משה ואהרון בהנהגה אחרת שכן הקבוצה כבר מונהגת יפה ותוכל לשרוד את המעבר ממשה ליהושע ומאהרון לבניו, ועל נושא זה ידובר בפרשיות הבאות.