דברים פרק ז',יב – פרק י"א,מה

פרשת עקב היא פרשת ההתנחלות בארץ. זו פרשה האומרת – ישראל ינצחו את אויביהם במלחמה (פרק ז',טז) הם יישבו את הארץ ויפריחו אותה (פרק ח',י-יג) . התורה תולה הצלחות אלו בכך שישראל ישמרו את מצוות התורה (ז,יב) מהדברים הללו משתמע שישראל שירשו את הארץ אכן קיימו את מצוות ה', שהם לחמו ונצחו, ושהם עבדו – בנו בתים, גדלו תבואה נטעו עצים חצבו נחושת במכרות ונהנו מפרי עמלם.

והנה מצד שני טורחת הפרשה להמעיט בערכם של פעולות ישראל, למעשה – לאפס אותן. לא הם נצחו במלחמה. הם מעטים יותר (ז,יז) והאופציה של היותם גיבורים יותר ומלומדי מלחמה לא נזכרת. ה' ניצח בעזרת משרתיו הניסיים (ז,יח-כ) והוא מעורב במהלכי הלחימה עד כדי קביעת קצב הכיבוש. לא הם המצליחים ליישב את הארץ ולהצליח בה. ה' הוא המאפשר להם את ההצלחה. חשוב לתורה לא להותיר כל ספקות בעניין זה, וכנגד תודעתם של ישראל האומרים – וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (חיל=עושר ,בעברית מקראית) אומר משה – וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (פרק ח,יז-יח)

שמא יאמר האומר – אכן הניצחון נסי וההצלחה אינה טבעית אבל אין זה מקרי שזכינו בהצלחה לא טבעית. זה קרה בשל היותנו צדיקים. הרוח גברה על החומר. כאן אומרת התורה את הדבר הקשה עוד יותר – אל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:" (פרק ט,ה-ו)

וכך יוצא – אין לישראל דבר להיאחז בו. לא כשרון מעשה ולא צדקה. האכן כך הוא ?

אכן יש כאן מהלך פרדוקסלי של התורה – דורשים מישראל להיות 'צדיקים' ללכת בדרך נכונה. גם נותנים להם ארץ לכבוש אותה ולהתיישב בה. וברור שהארץ תהיה בידם אם יעמדו בדרישות המוסריות ובדרישות הריאליות כאחד. והנה, אחרי שהארץ בידיהם אומרים להם – לא בזכות המצוות כי אתם קשי עורף אלא בזכות האבות, ולא כוחכם הוא ה הקובע אלא ה' הוא הנותן כח לעשות חיל.

נראה לי שפרושים מפולפלים רק יחלישו את האמיתות הנוקבות המועלות בפרשה. התורה פונה לשני סוגי אנשים – אנשי הכוח והחיל, לוחמים ואיכרים, ומנהיגים רוחניים, צדיקים וישרי לב בעיניהם ואולי גם בעיני אחרים ואומרת להם : אל תיתנו להצלחה לסנוור את עיניכם. אל תסיקו ממנה שאתם גיבורים, מוכשרים וצדיקים באופן יוצא דופן. ההצלחה אינה שלכם אלא של הקב"ה.

ומה רוצה משה בנאום כזה ? לשבור את רוחם של ישראל ?

נראה לי שמשה מבקש בראש ובראשונה להלחם בגאווה, ברום הלב. גם כאן קיימים שני סוגי גאווה. הסוג הראשון הוא גאוות אנשי המעשה המביאה אותם לשכחת ה' (ח,יד).הסוג השני הוא גאוות אנשי הרוח היוצרת ראיה עצמית כזו שבה הם מזוהים עם ה' והוא איתם, שהרי הם צדיקיו. ממילא האפשרות שאינם בדרך הנכונה אינה עולה על הפרק כלל. זוהי דרך מעודנת אך יעילה מאוד לשכחת קולו העצמאי של הקב"ה.

וכמו שאמרו חז"ל – 'דיבר הכתוב בהווה'. אנו בנים לחברה שבאה וירשה את הארץ. קם לנו דור של לוחמים שבנו את הצבא הטוב ביותר בעולם, לדעתם ; דור של איכרים שיצרו את החקלאות הטובה ביותר בעולם, לדעתם; והם בהחלט אומרים 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. גילוייה הקשים של התסמונת הזו מתגלים אצל אלו שהם איכרים ולוחמים כאחד. מאידך קמה תרבות של הבטוחים כי צדיקים וטובים אנו מאחרים ובצדקתנו ירשנו את הארץ, לאלו ולאלו אומר משה – אל תהיו גאים, היו ענווים. ענווה משמעה ראיה נכוחה, עניינית, מדויקת של המצב. משה אינו קורא לישראל לנטוש את הארץ. הוא קורא להם להבין שהצלחותיהם לא באו בזכותם, אלא בזכות אהבת ה' לאבותיהם, כלומר: הם חלק מסיפור ארוך שהתחיל לפניהם ויסתיים אחריהם והם אינם אלא שחקנים זוטרים בו. מותר להשתתף בהצגה אסור לקחת בעלות עליה.

כשדוד המלך, מצביא ומדינאי, הניח בערוב ימיו את היסוד לבנין המקדש, אמר – וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: (דברי הימים א',פרק כ"ט,יד-טו)