במציאות שלנו, בה רבנים מסוימים טוענים כי היהדות אוסרת על השכרת דירות בארץ למי שאינו יהודי, אנו נוטים לחשוב כי יחסה של היהדות למי שאינו יהודי הוא שלילי ביסודו. יש בהחלט אסמכתאות לגישה שכזו: מן המקרא, דרך ספרות חז"ל, הגות וספרות הלכתית של ימי הביניים, ועד ל"מכתב הרבנים". ישנן מסורות ארוכות ומושרשות היטב, המעידות על יחס שלילי כלפי הגוי. לעיתים יחס זה הוא פועל יוצא של מלחמה תרבותית – ערכית – רוחנית; לעיתים הוא תגובת – נגד ליחס שלילי שיהודים חוו מן הגויים; ולעיתים הוא לא אחר מאשר שנאת חינם של הזר.

ישנם בפרשה שלנו הדים של יחס שלילי לגויים, כחלק מן המלחמה התרבותית – ערכית – רוחנית נגד עבודה זרה. משה מזהיר את בני ישראל פן יחטאו ויתרחקו מן התורה, "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים… וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן…" (דברים ד' כ"ז-כ"ח). זהו מן עונש של מידה כנגד מידה: בני ישראל לא ישמרו את התורה, וכתוצאה מכך יבואו על עונשם, כאשר הם נזרקים לסביבה המושכת אותם כלפי מטה, לפיתוי המתמיד של עבודה זרה. אין תיאור שלילי זה של הסביבה התרבותית מפתיע, על רקע המלחמה בעבודה זרה.

לעומת זאת, מפתיע מאוד היחס לגויים הגלום בפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו'). על -פי תיאור זה, עיני הגויים הינם יסוד מכונן במערכת המשפט היהודית. אין כאן התייחסות לדעותיהם בנפנוף או בזלזול, אדרבא, חכמתנו ובינתנו נמדדת לפי אמות המידה של מי שאינו יהודי. נדרשת מהיהודי דרך הליכה בעולם, המעוררת את פליאתו והערכתו של מי שאינו יהודי. בזאת נקבע ערכה של תורתנו.

במורה נבוכים הרמב"ם עומד על נקודה זו, הנעלמת מאנשים רבים, המאדירים דווקא את חוסר המובנות של ההלכה עבור מי שלא חי על – פיה. לדברי הרמב"ם, אותם אנשים חוששים, שאם מטרתן של המצוות תהיה מובנת – "אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול – דעתו של בעל שׂכל" (1). לפי אותו קו מחשבה, אם התורה ומצוותיה מובנן שקוף לכולי עלמא, אין מקורן באל. בהקשר זה של תביעתו לחשיבותם של טעמי המצוות, הרמב"ם מצטט את הפסוק שלנו ומנהירו: "הרי שאמר במפורש שאפילו החֻקִּים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחָכמה ותבונה. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושׂה אותו, שהוא חכם ונבון ורב – ערך, ויעורר פליאה באומות [העולם]?" (2). לפי הרמב"ם אפוא, הפסוק שלנו מדגיש עד כמה דרכי התורה חייבות להיות מובנות: ודאי למי שמקיים אותן, ואף למי שמשקיף עליהן מבחוץ.

בתלמוד הבבלי (מנחות מ"ד, ע"א) מסופר על אדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית – אבל, מסתבר, פחות זהיר במצוות אחרות. כך שהוא שמע על זונה אחת – זונת צמרת – והזמין אצלה תור. כאשר הגיע אליה ונכנס לחדרה המפואר, והיא, ערומה, טיפסה מעלה על מיטתה בת שבע הקומות (שש מכסף, האחרונה מזהב), הוא הוריד את כל בגדיו במהירות הבזק, עד שהציציות שבבגדו האחרון שהפריד בינו לבינה, טפחו לו בפנים והזכירו לו את המצוות. בזכות תזכורת זו, ולהפתעה הגמורה של אותה זונה, הוא פרש ממנה וחזר לעירו ולבית מדרשו. מלאת פליאה ממחויבותו לתורה, הזונה דורשת לדעת היכן הוא למד תורה: מהי דרך חיים זו אשר אף ברגע שיא של פיתוי, יכולה להסיט את האדם הדבק בה לדרכים ישרות? לפי המשך הסיפור, המהווה, בין היתר, מין פנטזיה רבנית באשר לכוח המשיכה של התורה ומצוותיה – הזונה מחסלת את נכסיה והולכת לחפשו, ובסוף מתגיירת על מנת להינשא לו.

לסיפור זה ממדים רבים, אבל דומני כי אחד ממפתחות הסיפור, אחד מרגעיו המכוננים, טמון בחשיבותו של אותו מבט מבחוץ של מי שאינו יהודי. השאלה שמתעוררת כאן היא – אם להשתמש במונחים שהטביע מורי ורבי הרב פרופ' דוד הרטמן – מהי האנתרופולוגיה של התורה: איזו מן אדם היא יוצרת? גישה זו, המעמידה במרכז הדיון הדתי את חשיבותה של הדרך בה מעשינו נתפסים מבחוץ, מקבלת ביטוי חד ביותר בדיון תלמודי על חילול השם וקידוש השם. בהקשר של דיון זה, קידוש השם מוגדר על – ידי אביי בצורה חדשנית ומעמיקה. במקום להגדיר את חילול השם במונחים תיאולוגיים, מבטו מופנה למעשיו של האדם, בהם אמונתו של האדם מקבלת את ביטויה הממשי.

מה פשר הציווי "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו',ה'), שואל אביי, "שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? 'אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו!" (3) גם כאן, מה שמכונן, מה שקובע, מה שמעניק לחיי הרוח של האדם את עומקם ואת אמיתיותם – הינו המבט במחוץ.

משום כך, אין זה מספיק לעקור את היחס השלילי כלפי מי שאינו יהודי. יש להבין עד כמה משמעות חיי הרוח שלנו – ויש לומר, התורה עצמה – תלויה בהם, ברושם שלהם מאורח חיינו וממעשינו. חוכמתנו נקבעת על פי ראות עיניהם.

______________________________________________________________________

1. ר' משה בן מיימון, מורה נבוכים, חלק ג' פרק ל"א, תרגום מיכאל שוורץ, הוצאת אונ' תל-אביב
2. שם, הדגש שלי
3. תלמוד בבלי, יומא פ"ו ע"א