פרשת השבוע, פרשת בלק, מורכבת משני סיפורים; 'סיפור קללת בלעם' התופס את החלק הראשון והארי של הפרשה, וסיפור חטא 'בעל פעור' החותם את הפרשה.
סיפור קללת בלעם הוא סיפור מיותר
נסיונותיו של של בלק מלך מואב לחבור לזקני מדיין על מנת לגייס את בלעם בן בעור לקלל את בני ישראל, הוא מבחינות מסוימות סיפור מיותר. בלק רודף אחרי הזנב של עצמו. הוא מפחד פחד מוצדק מבני ישראל, הוא מנסה לשכנע את בלעם שיסכים לקלל את בני ישראל, אלהים מסרב ולכן בלעם מסרב, לבסוף אלהים נעתר ובלעם נעתר, אבל התנאי שמציבים אלהים ובלעם הוא כמובן המכשול (כב, לח): 'וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר'. התנאי הזה חוזר בסיפור, בוריאציות שונות מעט, לפחות שבע פעמים, והוא הקו המנחה את הסיפור כולו. הנביא ידבר רק את דבר האלהים ואפילו האתון תפתח את פיה ברצון האלהים. ואכן, שלשת נסיונות הקללה הופכים לברכות יפות בלשון ובתוכן. בלק לא יכול להשיג את מה שאלהים לא מוכן לתת. מבחינתו של בלק כל המאמץ מיותר (שלא לומר מזיק) והאיום הישראלי לא יוסר.

בלק לא יכול להשיג את מה שאלהים לא מוכן לתת?
עוד בטרם יבש הדיו על קללות-ברכות בלעם, פוצחת לה פרשת חטא 'בעל פעור' (כה, א-ט):

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

בני ישראל יושבים בשיטים. בנות מואב קוראות להם להצטרף אליהן לפולחן הדתי-מיני של בעל פעור (רש"י): 'פעור – על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו'. הגברים שלנו לא עמדו בפיתוי ואף הגדיל לעשות זמרי בן סלוא מראשי שבט שמעון (את השם שלו יגלו לנו בפרשה הבאה) שלקח בפומבי את כזבי בת צור, בתו של אחד מראשי הצוררים המדיינים (תודו שמשחק המילים יפה…) לנוכח כל העם הבוכים ואז הפרשה הגיעה לסיומה הטרגי, במותם של עשרים וארבע אלף אנשים מבני ישראל.
אז בלק השיג לפחות חלק ממה שהוא רצה… לפחות חלק ממה שאלהים לא רצה לתת.

חז"ל כבר דרשו את סמיכות הפרשיות הזו
בלעם לא נעלם מאופק חייו של בלק לפני שהוא, שהנביא הסרבן, חילק לו כמה עצות ידידותיות (כד, יד): 'לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים'. פסוקי העצות לא ממש מובנים, אבל מובן שהם לא אופטימיים. הם מבשרים אסון. חז"ל, בבקשם להוסיף תחכום וגם רוע לבלעם (שדווקא יוצא מפשט הפרשה די צדיק), מסבירים שבלעם ייעץ לבלק לייצר את חטא בעל-פעור ולהשיג בעזרתו את שלא ניתן להשיג בבקשת הקללות (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א):

זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל דכתיב: 'ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים' (כ"ד י"ד)
אמר לו: עם זו שאתה שונא, רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד, לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות בנות מלכים כדי שיזנו העם לבעל פעור ויפלו ביד המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע.

אלהים שלא מוכן להפיל אותנו בפיו של בלעם, מוכן לתת לנו ליפול שניה אחר-כך בידי נשים.

ליפול ביד אשה
הנה כי כן, נשים מסוגלות לעשות את מה שלא מסוגל לעשות גדול הנביאים. השילוב הקבוע והמנצח – נשים פתייניות וגברים עם יכולת עמידה מינימאלית. כך זה עבד בבעל-פעור, כך זה עבד בחטא גם עדן, כך זה עבד עם שמשון ודלילה, כך זה עובד עד היום (לפחות על פי האגדות) בסיפורי לכידת מרגלים.
עסקה תרבותית שימיה כימי העולם – נשים כל כך חזקות וגברים כל כך מתפתים מינית.

לא אלות ולא מכשפות
שתי הדרכים המקובלות, שהן למעשה אחת, להדיר נשים מחיי חברה של יומיום, היא להפוך אותנו לאלהיות לטוב או לרע. לאלו שמצליחות להפיל את העם שבלעם לא הצליח להפיל, אלו שאי-אפשר לעמות בקסמיהן או בכשופיהן. אנחנו, הנשים, נהיה אחרות – מכשפות, פיות, אלות. כוחנו הכאילו בלתי-מוגבל יסביר ויצדיק כשלונות גבריים.

גשר המכשפות
בעיר שלי, ירושלים, חגגו לפני שבועות ספורים את הקמת הגשר הפאלי הענק (והיפה כשלעצמו) בכניסה לעיר. אני לא משתחררת מתמונת הילדות הצעירות, הרקדניות, שגופן כוסה בשק. ברגע ההוא, בו גופן כוסה ונאסר עליהן לנוע בחופשיות על הגשר, נצרבה בתודעתן עובדת היותן גדולות מהחיים, עובדת היותן אלות-מכשפות, עובדת היותן מסוכנות ומסכנות, מפילות בגופן גברים שחרב המלחמה לא תוכל להם. זו עסקה תרבותית אכזרית, משפילה ומיותרת. ומי שאשם בה אינם העסקנים החרדים (מהם אני לא מצפה להגן על הילדות) אשמים בחרפה הזו המבוגרים הליבראליים שהיו מפוקדים על הילדות האלה, והפקירו את גופן ואת מיניותן המפציעה לדמיונות עסקניים ורעבים של גברים שמפחדים מעצמם ולא מתביישים להפיל את חרדתם על גופן הנובט של הרקדניות האלה. העסקה ההפוכה והקשה מנשוא, כנראה, היא שנהיה כולנו בני אדם, פשוט בני אדם. שנוכל לשתות יחד קפה של בוקר בלי להציע את שאי אפשר להציע ובלי לעמוס זה על כתפי זה עוצמה אינסופית של חרדות.

אז איך אתה אוהב את הקפה שלך?

שבת שלום