"חנני ה' כי אמלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי. ונפשי נבהלה מאוד ואת ה' עד מתי .
שובה ה' חלצה נפשי..
יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה..
שמע ה' קול בכיי שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח".

(תהילים פרק ו, מתוך תפילת נפילת אפים בשחרית)

נפילת אפיים מוכרת לנו ממקומות רבים לאורך התורה. זוהי פעולה המציינת כבוד, בעיקר נוכח התגלותו של הקב"ה אל בני האדם, כמו גם כזו המציינת מחווה של הכנעה בפני האל או בפני שרי צבא ומלכים גדולים. יש שהיא מרמזת על רצון להתגלות, נפילה המזמנת את האלוהים להנכיח עצמו לפני בשר ודם הנמצא באיזו מבוכה ואי ידיעה ויש והיא מציינת אסון מתרגש המערער מלכתחילה את היציבה ומביא לידי נפילתו של האדם על ברכיו. לעיתים קרובות מציינת נפילת האפיים, בפשטות, את הקושי הגדול להישאר עומד. שלא כמו בפעמים שאנו נופלים נוכח אדם גדול אך יודעים, כי יכולנו – לו רצינו – להישאר ניצבים לפניו, נפילת האפיים הממוטטת אינה משאירה כל כוח לעשות כן והיא משאירה את האדם באפיסת כוחות.

בפרשתנו מצויה נפילת האפיים בהזדמנויות שונות וכמעט מפתה לומר שעיקרה של הפרשה היא בנפילת אפיים זו ומשמעותיה השונות. אנו עוקבים אחר נפילתו של משה ואחר נפילותיו שלו ושל אהרון אחיו עמו ומתבוננים מקרוב עד כמה עמוקה היא אי הבנתם את מעשיו של קורח ודרישתו ועד כמה הם נרגשים נוכח רצונו של האלוהים לאבד את חבורתו.

ראשית בפסוק ד': "וישמע משה ויפל על פניו", מיד אחר שנקהלו האנשים על משה ואהרון לשמוע מהם: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אחר כך נפילת האפיים של משה ואהרון, כשהאלוהים נראה במחנה ומבקש לכלות כרגע את העדה כולה ואחרון בסיפור המחתות. רש"י, כשהוא מפרש את נפילתם של האחים: "אל אלוהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (פסוק כ"ב) אומר:

"יודע מחשבות, אין מדתך כמידת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה, לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא, האיש האחד הוא החוטא, ואתה על כל העדה תקצוף? אמר הקב"ה, יפה אמרתם, אני יודע ואני מודיע מי חטא ומי לא חטא".

נפילת האפיים המצרפת הכרזה, כי ה' הוא אלוהי כל רוח ויודע להבחין בין בשר לבשר, יש בכוחה להטות את כעסו של האלוהים ולמתן אותה ובמובן זה מתגלה עוצמתה של הנפילה, המאפשרת שיח נוקב עם האל, גם אם פני הדובר נסתרים וכל כולו מכווץ על הרצפה.

מכאן גם תפקידה של התפילה בימי חול – שהיא נאמרת אחר תפילת עמידה ומסיימת סדר תנועות שיש בו ישיבה, עמידה ונפילה. עוצמתה של נפילת האפים במסירות הנפש שהיא מגלמת עד כדי השוואתה עם רגע של מוות וחדלון המתפלל, שכל כולו מסור לעניין ההתבטלות, אך בה במידה הוא מודע היטב לכוחה בשינוי מצבו ובשינוי רצונותיו של הקב"ה. וכך, כשקורח יוצג לנו, כבר בפסוק השני, כמי שקם עם אנשיו "אנשי השם" וכמי שמבקש לעמוד לפני העדה ולהיות ניצב פתח האוהל יהיו משה ואהרון במצב חוזר של נפילה. נפילה שיש בה לא מעט מן הכוח.

לפני כשלושה שבועות נפלתי אפים.

בערב שבועות מת עלי אבי וניתנה לנו ההזדמנות לעמוד מעל מיטתו שעות רבות, תוך שירה חרישית של זמרת חייו שאהב. כך ליווינו אותו, במעיין טקס קדוש והפוך ומזכיר לידה, והיינו שם לידו כשיצאה נשמתו.

כל אותן השעות רכנו מעליו, לחשנו לו דברים של אהבה ותודה לאוזנו, לטפנו את לחיו שספגה את כל הבכי. וכשהראתה המכונה כי אין בגופו נשימה נפלתי על פני, נפלתי על פניו וידעתי כי לא יכולתי למלאך המוות. הבנתי, תמה מסכת חיים – הסתיימה היכולת שלי לשאול את הרופאים, לקרוא את ההערות על לוח המיטה, להתרוצץ ולבקש חסדי אחיות. הרגשתי כי "אנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עינינו". במלא ההכנעה נפלתי אפים, במלא הידיעה כי משמים כיוונו הכול אך השאירו לי דרך לבחור את הרגעים האחרונים. אני רואה לפני את משה ואהרון, כשהם נופלים על פניהם ופונים אל אלוהי כל הרוחות –

הם יודעים כמה כוח יש לו, לקב"ה, בידיעתו כל רוח ובשר. הם גם יודעים כמה כוח יש להם בנפילת האפים לשנות מגזרותיו. מרגע שנפנו להבין כי העמידה איננה רק כוח וכי בנציבים לעמוד יש נוקשות ממיתה הם מתמלאים עוז לפול לפני האלוהים. הם מעיזים להיכנע לפני ה' והלוואי ויהיה בי הכוח ליפול נפילה אל החיים.

שבת שלום!