פרשת הסוטה בולטת בייחודה. איש ואישה שחייהם הפכו לבלתי-נסבלים בשל רוח קנאה הממלאת את האיש מקבלים את האופציה לגשת למקדש ולהיעזר בו כמכונת אמת. אם חטאה האישה, המים הקדושים ששתתה יהפכו למקוללים עבורה, אם לא חטאה – לא יאונה לה כל רע. נהפוך הוא – היא תיכנס להריון ותלד. בכל מקרה, התורה מבטיחה שיתרחש אירוע על-טבעי. בדרך כלל הנס נשמר לאירועים במציאות בהם ה' רוצה, בוחר לחולל נס אבל אינו חלק מהמערכת הרגילה של המציאות, ואינו יכול להיות מוזמן. לכל היותר יכול נביא גדול כמשה או אליהו לבקש אותו. ואילו כאן כל גבר המעוניין בכך יכול לפנות לכהן וכבר הנס יתרחש לטוב או לרע. מדוע ?

בספרי הושע, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, מערכת היחסים שבין ישראל ואלהים מתוארת כמערכת יחסים זוגית, בה ישראל הם האישה, לעתים הנאמנה והמסורב, בדרך כלל החוטאת, הסוטה. בירמיהו נאמר – "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה':"(ירמיהו ג,כ) ובהושע נאמר – "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה':"(הושע א,ב)

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:"(הושע ג,א)

אלו הן דוגמאות אחדות לשפה שכיחה מאוד בספרי הנבואה שבה אלהים הוא הגבר הנבגד.

כשאנו בודקים את השלכותיה של שפה זו על העולם האנושי נעשה כמעט ברור שאלהים קורא לחסידיו להזדהות אתו ולא עם 'כנסת ישראל' החוטאת. ואכן, הפסוק מתחילת ספר הושע המצוטט לעיל, תובע מהושע להינשא לזונה, מתוך הזדהות עם הקב"ה שאשתו כלומר כנסת ישראל בגדה בו ! ראוי לציין שהפרשנות המסורתית נפתלה ונאבקה במשמעות הפשוטה של הפסוקים. כך למשל אומר אבן-עזרא – "ומפרש אחר אמר קח לך אשת זנונים וילדי זנונים שהרי דוגמתו זנו יושבי הארץ מאחרי ה' ודיו לעבד להיות כרבו;(כלומר , אם הקב"ה נבגד, ראוי שגם הנביא יהיה באותו מצב !)

נאום אברהם המחבר(אבן עזרא, קודם הביא פירוש אחר) חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנוני' ולהוליד ילדי זנונים והאומר דיו לעבד להיות כרבו לא נאמר על זה כי זנות מאחרי השם דרך משל רק באדם הוא במעשה והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה" ואולם המשמעות הפשוטה אינה זזה ממקומה. כך גם פירשו חז"ל (ראה בבלי, פסחים, דף פ"ז,א).

מעתה ברור, שפרשת הסוטה המקראית משקפת את יחסי אלהים וישראל במקרא. ואכן, בפרשה המקראית בולטת הדומיננטיות הגברית. הגבר הוא המתמלא רוח קנאה, וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּו, הוא המביא את אשתו אל הבירור וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, היא המבוישת תוך כדי כך, גם אם לבסוף יצאה נקיה וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה' וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן. הנכונות של אלהים להידרש לגבר המבקש את עזרתו נובעת מכך שהסיטואציה היא עבורו השתקפות של יחסיו עם ישראל ו'דיו לעבד להיות כרבו'.

על רקע זה מעניין לראות את השינויים שהכניסו חז"ל בהלכה המקראית ואת שיקופו של שינוי זה במישור התיאולוגי כלומר במערכת היחסים בין ה' לישראל על פי התודעה החז"לית.

המשנה במסכת סוטה פוסקת שהשקאת סוטה תתקיים רק אם האישה מסכימה. גם אז, תהיה השקאה רק אם כבר קודם היה 'קינוי' כלומר היסטוריה של יחסי קנאה הבין אישה לבעלה, וחשד סביר שהקנאה מסיבות סבירות. אלו שינויים רדיקליים. ההשקאה הפכה מפריבילגיה הניתנת לגבר לתהליך בירור זוגי, כשהכהן וההשקאה נותנים אפשרות להתחיל מחדש את החיים הזוגיים כשהם מנוקים מהחשד המענה שהעיב עליהם. (אינני טוען שיש כאן שוויוניות שהרי האישה אינה יכולה להביא את בעלה להשקאה, אבל השקאת האישה הופכת כאן לאינטרס של השניים, לטובת חייהם המשותפים).

במקביל פירשו חז"ל את פרק א' של הושע באופן אחר לגמרי – "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה.. ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל. שנאמר +הושע א+ ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים…"(פסחים דף פ"ז,א)

כלומר , הקב"ה מזעיק את הנביא כדי לתווך בינו לבין 'אשתו' בתקווה שזוגיותם תתקיים. האל הפגוע אינו מחפש הזדהות עם כאבו וביצור עמדתו הפגועה ; הוא רוצה פישור כדי שהחיים המשותפים ימשכו. מדרש זה הוא קצה קרחון של עמדה רחבה בחז"ל לפיה מתקיים דיאלוג בלתי פוסק בין ה' וישראל. דוגמה מובהקת לגישה זו – פרשנותו של ר' עקיבא לשיר השירים, לפיה הוא מדבר על יחסי אלהים וישראל ולא על יחסי גבר ואשה. לפי פרשנות זו, ה' מחזר אחרי ישראל כשם שהם מחזרים אחריו.

זו כנראה משמעות ההדגשה שהדגישו חז"ל את מעשה מחיקת הספר אל תוך המים המרים וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים ואת העובדה שבדרך זו נמחה שמו של הקב"ה הכתוב בספר ואמרו – "לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים.."(בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ג, עמוד ב', ומקומות נוספים)

בתפיסה החז"לית הבאת שלום בין בני זוג היא אתגר שהקב"ה אינו יכול שלא להיענות לו. כך יתוקנו גם יחסיו עם כנסת ישראל, בת זוגו.