כל הקורא בפרשת בלק על נבואתו של בלעם, וחוזר וקורא את פרשני המקרא על אותה פרשה, עומד תמה. בלעם חוזר ומדגיש בדבריו שאין הוא יכול ואינו מתכוון לעשות דבר שלא על פי הוראת הקדוש ברוך הוא.
אחרי הבקשה הראשונה של שליחי בלק משיב להם בלעם: "..לִינוּ פה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבוֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי.." (כב, ח). בפעם השניה דוחה אותם בלעם בתקיפות: '…אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לא אוּכַל לַעֲבור אֶת פִּי ה' אֱלהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה' (כב, יח).
רק אחרי שה' אומר לו ללכת עם שרי בלק ניאות בלעם ובא אחריהם. כשהוא בא לבסוף אל בלק הוא אומר לו: '..הֲיָכול אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלהִים בְּפִי אותוֹ אֲדַבֵּר' (כב, לח).
פעם אחרי פעם אומר בלעם במדויק את מה שאומר לו ה' להגיד. ובאמת יוצאות מפיו כמה מהברכות המופלאות שנאמרו על ישראל במקרא. ברכה אחת אף נקבעה בראש הסידור – 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וכו".
בגדולתו של בלעם כנביא כבר הבחינו חז"ל שאמרו על הפסוק המסכם את התורה 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. 'בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה זה בלעם בן בעור…' (ספרי דברים פסקא שנז). ולא עוד אלא שאמרו שמבחינות מסוימות עלתה נבואתו של בלעם על נבואתו של משה, שמשה לא היה יודע מתי ידבר איתו הקדוש ברוך הוא ואילו בלעם ידע שנאמר – 'ויודע דעת עליון'.
כשאנו קוראים את פרשני המקרא על הפרשה אנו נתקלים בתמונה אחרת לגמרי. רש"י, למשל, בעקבות רוב מדרשי חז"ל, מפרש שבלעם רצה ללכת עם שרי בלק כבר מלכתחילה. את תשובותיו של בלק הוא מפרש כהתלבטויות שלא מן הענין. התשובה הראשונה איננה נובעת באמת מן הרצון לעשות את דבר ה', אלא מתאוותו של בלעם לכבוד. הוא מעוניין שישלחו אליו שליחים נוספים מכובדים מן הראשונים. התשובה השניה – 'אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב…' – איננה כלל דחיה של שרי בלק, על פי קו פרשני זה, אלא גילוי של התת-מודע של בלעם המעוניין בכסף.
כאמור, קשה להלום פרשנות זו עם פשטם של הכתובים האומרים בפה מלא שבלעם לא היה מוכן, אלא לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא.
ואולם כשאנו חוזרים לקרוא את הפרשה, אנו רואים שהדברים אינם כה פשוטים. לאחר שאלוהים אומר לבלעם בלילה ללכת עם שרי בלעם, בלעם קם בבוקר והולך איתם. והנה להפתעתנו הרבה מסופר, שאלוהים כועס על בלעם וחוסם את דרכו. בלעם איננו רואה ואיננו מבין דבר ומכה את אתונו.
מהו, אפוא, הפגם בהתנהגותו של בלעם? כפי שאמרנו מפרשים רבים טוענים שבלעם, למעשה, השתוקק לקלל את ישראל, אלא שידע שלא יוכל לעשות זאת ללא רצון ה'. לפירוש כזה אין זכר בפסוקים. נדמה לי, שהבעיה עם בלעם היא שהוא איננו רוצה שום דבר. וזאת בניגוד לנביאים אחרים שיש להם חוט שדרה מוסרי והשיחה שלהם עם ה' מלווה בקונפליקט. הם אינם מעוניינים לקבל את השליחות וכאשר הם מקבלים אותה בעל כורחם, יש להם פעמים רבות הסתייגויות מוסריות. גם כאשר הם מזדהים עם השליחות, ההזדהות היא הזדהות פנימית עמוקה ולא תוצאה של ציווי. לעומת זאת, בלעם הוא אינדיפרנטי לחלוטין לבקשתו של בלק. אם ה' יורה לו לקלל, הוא יקלל ואם יורה לו לברך, יברך.
כאן מצוי הפגם המהותי בבלעם. נביאי האמת מוכנים להתווכח עם הקדוש ברוך הוא ולהתנגד לפקודותיו.