הסתירה – ידועה. בפרשה זו נאמר

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

ואילו בספר דברים, כאשר התורה מספרת את הספור מחדש נאמר

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

התירוץ הידוע לסתירה זו הוא של רש"י. בספר במדבר כתב :

שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה: (ג) על פי ה' – ברשותו, שלא עכב על ידו:

כלומר , היוזמה היא אכן של בני ישראל , הקב"ה נעלב, הסכמתו – מהשפה ולחוץ."אני נותן להם מקום לטעות..כדי שלא יירשוה" ומשה במעגל המעליבים , יחד עם בני ישראל, בכך שהוא לא דוחה את הצעתם אלא מביא אותה לפני ה' .
מאידך בספר דברים מקשה רש"י :

(כג) וייטב בעיני הדבר – בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות ? (כלומר בדברים פרק א' שכולו נאום תוכחה) (והתשובה היא – )
משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:

כלומר, משה כשלעצמו לא היה מעוניין בריגול והיוזמה לא הייתה טובה בעיניו. להיפך, היא עוררה בו חשש שמא ישראל אינם רוצים את הארץ, אבל הוא מצא לנכון לא לשוחח איתם באופן גלוי על כך, אלא להפגין בטחון עצמי בטיב ה"סחורה" בתקווה שכך יאותו לעסקה המוצעת. באופן זה מצא עצמו משה בין הפטיש והסדן – ה' כלל אותו במעגל אלו שאינם רוצים את הארץ, וישראל חשדו בו , לתחושתו, שהוא נותן להם משהו מפוקפק. במצב עניינים כזה ברור איך דברי הסתייגות של המרגלים הציתו בישראל את אש המרד, ואיך מרדם עורר עליהם חמת זעם א-לוהית.
אבל יותר מכך – ברור שהאסון לא החל בעת שהמרגלים שבו ואף לא בעת שנשלחו אלא קודם לכן, בכך שנוצרה תשתית רעועה כל-כך למערכת היחסים בין ה', ישראל ומשה.
לפי הכיוון הפרשני שהוצע עד כה , הפרשה היא הדגמה – על דרך השלילה – לחשיבותה של מערכת יחסים אמיתית ופתוחה. נשאלת השאלה – האם בכך מיצינו את הפרשה ? האם זה כל מה שיש לתורה ללמדנו ? האם התנהגותו של משה, ועוד יותר : של ה', אינה צופנת בחובה ממד של גדלות ואמת ?
אני סבור שיש כאן מרחב נוסף. וכדי לראותו אני מציע להתבונן שוב בהסברו של רש"י להתנהגותו של ה' "אני אמרתי להם שהיא טובה חייהם שאני נותן להם מקום לטעות" הקטע הלא-כתוב הוא כנראה – והם בכל זאת מתעקשים לבדוק את טיבה, מכאן שהם אנשים הרוצים לקחת אחריות על גורלם. זו בחירה שה' מכבד. ועל כך נאמר 'בדרך שאדם רוצה לילך בה- מוליכין אותו' (במדרש בפרשת בלעם)
אם כן, ה' מאפשר עכשיו לכולם לבחור – למשה שתומך בהצעה מטעמים טקטיים, למרגלים שרואים את הארץ שופעת פרי אבל גם מפחידה מאוד ; ולעם – ששומע את דברי המרגלים ומודע להבטחות. מרחב הטעות הוא מתנה שה' מעניק לאדם. מתוכו הוא יכול לצמוח. הצמיחה אומנם תוליך אותו לנפילות קשות אבל גם להישגים. ומה שישיג יהיה שלו.