דברים, פרק י"א,כו – פרק ט"ז,יז

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל:הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: (דברים י"א,כב-כו)

מי שקורא את שלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה מניח מן הסתם שהפרשה מדברת על מהויות מופשטות – ברכה, קללה,, והביטוי 'נותן לפניכם היום' ממנו משתמעת אחיזה בחפץ מוחשי נתפס כהשאלה בלבד. באים הפסוקים הבאים ומפריכים קריאה זו . מסתבר שהברכה היא משהו, ממשות כלשהי, שאותה מניחים במקום המתאים לכך. ישראל שומעים עתה שבאותה ארץ מסתורית, מחוז חפצם מזה ארבעים שנה, יש מקומות של ברכה ויש מקומת של קללה. המרחב הארץ ישראלי אינו סתמי הוא טעון איכויות רוחניות.

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: (דברים י"ב, א-ב,יא-יב)

תושבי הארץ רגישים לאיכויות הרוחניות של ארצם, הם עובדים את אלהיהם במקומות מיוחדים – על לסיוההרים הרמים, תחת כל עץ, מקומות של עוצמה ושל שפע. ואולם תפיסתו של ה' היא אחרת. מקום אחד בלבד יהיה מקום הפולחן, מקום שבו יבחר ה'. תפיסה קלסית בפרשנות המקרא טוענת שהמקרא כלל אינו רגיש למרחב, עבורו הכל שווה ואין הוא מעוניין אלא בפולחן הנעשה על פי כללים וציות. פרשנות זו היא פרט מתוך גישה רציונליסטית-מוסרית ואנטי-מיתית ששורשיה בגרמניה בעידן ההשכלה. אני מעדיף גישה אחרת – איכויותיו הרוחניות של המקום בו נעשית עבודת ה' הן משמעותיות מאוד אלא שה' מחזיק קני מידה אחרים מאלה של הכנענים, הוא אקסלוסיבי מאוד – לא כל מקום ולא כל זמן יפים בעיניו. הפסקנות, הקביעה החד-משמעית שהתגלתה בענין הברכה והקללה מתגלית אף כאן.

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל:(דברים פרק י"ב,כה-כז)
פסקה זו מוכיחה שוב שהתורה מכירה בקיומן של איכויות רוחניות לדומם, לבשר ודם, במקרה זה. כמו כן היא קובעת גבולות. ישנם חומרים שהם מאכלו של ה' בלבד, וישנם – שהם מאכל משותף. בפרשה נוספת בתורה המטפלת בנושא זה נאמר כך – וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס (ןיקרא, י"ז,י-יב)

הדם הוא המקום במימד הפיזי המשמש חולית חיבור למה שמעבר לו. בשל כך, הקרבת הדם על מזבח ה' היא הפעולה החשובה ביותר בתהליך ההקרבה. האיסור על אכילתו מציב את הגבול הנאות בין האדם לבין האל.
מקום נוסף בו בא לידי ביטוי ההבדל בין חוסר הגבולות של התרבות האלילית לבין תחימת הגבולות המקראית הוא עניין הבנים – כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:(דברים י"ב,כט-לא)

מה גדול ההבדל בין זה לבין קביעת התורה בהמשך הפרשה – בנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:(דברים י"ד,א)
מתוך יחסי האבהות בין ה' לישראל נגזר יחס של התאפקות, שימת גבולות, בעת אבל.
נמצא אפוא , מבלי להתעלם ממשקלם ומאיכותם הרוחנית של חומרים, מקומות ומעשים, התורה תובעת הצבת גבולות. אין היא מקבלת את הדחף הדתי בצורתו הגולמית, הפרימיטיבית, היא דורשת את המדויק והנכון.
אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: