וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (דברים ג, כג)
משה יודע שלא יכנס לארץ ישראל וזהו רגע התחינה. להתחנן זה לא פשוט.
לשונות רבים לדיבור ולתפילה. הראשון אשר עולה בדעתי הוא: "וידום אהרון" השתיקה שביננו. המדרש (ספרי על פרשת ואתחנן, פסקה א) מציין עשר לשונות של תפילה:

"י' לשונות נקראת תפלה. זעקה. שועה. נאקה. צרה. רנה. ופגיעה. נפול. ופלול. עתירה. עמידה. חילול. חנון".

זעקה במצרים שנאמר (שמות ב): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" .
שועה מנין? שנאמר (שם): "ותעל שועתם".
נאקה מנין? (שם) "וישמע אלהים את נאקתם".
צרה מנין? "בצר לי אקרא ה'".
רנה מנין? שנאמר: (ירמיה ז) "ואתה אל תשא בעדם רנה".
פגיעה מנין? (שם) "אל תפגעי בי".
נפול מנין? שנאמר )דברים ט) "ואתנפל לפני ה' כראשונה".
פלול מנין? (שם) "אתפלל אל ה'".
עתירה מנין? שנאמר: (בראשית כה): " ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו".
עמידה מנין? "ויעמד פנחס ויפלל".
חילול מנין? (שמות לב) "ויחל משה".
חנון מנין? ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.

מדוע התחינה נמצאת בסוף המדרש? זוהי בקשה מסוג מיוחד. זוהי תחנה טבעית ראשונה ותחנה סופית נעלמה. בתחילה ידענו לבקש באמת, בלי כיסויים, בלי עכבות ובלי לשונות אין ספור. לשון התחינה שמורה לילד בתמימותו "בבקשה בבקשה תעשה ש…" ואי אפשר לעמוד בפניו. בפעם הבאה שבה אנו משתמשים בתחינה היא במקום האין, בתחנה הסופית של הבקשות ומשה מדגים זאת. חבל.בתוך תחינתו של משה מופיע שלוש פעמים השורש ע.ב.ר ובכל פעם במשמעות אחרת:

(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:
(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:
(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

"אעברה נא" – אני מתחנן על עצמי ומבקש בסוף ימי לצאת מהתפקיד אשר ניתן לי, תן לי להיות אחד מן המניין. משך חכמה על פסוק זה: "שלא אהיה מנהיג רק יהושע ינחילנה … אבל אעברה נא בעצמי ואהיה כשאר ישראל הבאין לארץ…"
מדוע משה מבקש לחזור לראות את עצמו כאחד מישראל? להיות במקום הפשוט אשר מתבונן אחורה על מהלך חייו ועל ייעודו – על "המעבר" של חיי היום יום שלו כמנהיג. אלוהים עונה: הטרנספורמציה בלתי אפשרית. אי אפשר לברוח מהתפקיד שלך! כאן מגיע הכעס.

"ויתעבר ה'" הפרשנים רואים את המשמעות כחמה וזעם, כפי שאנו פוגשים בתהילים (עח, מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.
אולם המילה ויתעבר מתקשרת בברור להריון וכך ילקוט שמעוני (דברים ג, רמז תתיז): "ויתעבר ה' בי". רבי אליעזר אומר: נתמלא עליו חימה, רבי יהושע אומר: כאשה שאין יכולה לשוח מפני עוברה. האישה ההרה מתוארת כמוגבלת בתנועתה בשל הריונה, כך הכעס אשר מגביל את מידת הרחמים של אלוהים כלפי תחינתו של משה.

אלוהים כמענה אל תחינתו של משה מפנה אותו אל "ראש הפסגה", אל "הר העברים" (במדבר כז, יב) הוא הר נבו, כדי לראות את תכלית היעוד שלו, וכדי לראות בעיניו "כי לא תעבור את הירדן הזה". כאן הסתיימה הדרך. אין כניסה. אין מעבר פיזי. אבל יש יכולת לראות רחוק ושקוף את המעבר.

צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.

(יענקל'ה רוטבליט)