זמן מיוחד, כדרכם של ישראל קדושים, שבת לפני ראש חודש נוהגים לברך את החודש "הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה". ריחות אלול כבר מתפזרים באביב. חזרה לעולם, ללימודים, לעבודה. אין יותר לאן לברוח. סוף שנה ותחילת שנה. באוויר סימנים ראשונים של סוף הקיץ ותחילתו של סתיו.
מנהג קהילות הספרדים להתחיל לתקוע בשופר כל בוקר, ולהתחיל להיכנס לאווירת הימים מלאי הנוראות וההוד "אדון הסליחות בוחן לבבות".
"ומשהו בא ואמר,
כבר קרבים הימים הנוראים.
הקיץ עבר
ובגן נשר האגס
לתוך עשב מצהיב

הקיץ היה קצר
וקצר עוד ממנו
היה האביב

בעיר מחכים לנו לימים הנוראים."

('השכנים כבר ארזו', לאה גולדברג).

עברה עוד שנה מחיינו, ומעורים בחילופי העונות אנו עומדים מול חיינו שלנו, וזה הדין וזו התוכחה.
לא מהמקום המוסרי של טוב או רע, אלא מהמפגש הממשי עם חיינו כמו שהם. מה שעשינו זה מה שעשינו, מה שהעזנו זה מה שהעזנו, אל מה שפקחנו את עיננו – זכינו וראינו. במה שהיה לנו אומץ נגענו.
כל השאר דיבורים.
זוכים אנו ומדי שנה הנוכחות של ימים אלו הולכת ומתגברת בחברה הישראלית. השירים ברדיו משתנים, האווירה ברחוב מתחלפת ככל שמתקרבים החגים. החיפוש כיצד לעבור את התקופה הזו הולך ומעמיק.
הגעגוע ל… ממלא את הוויתנו.

ולפרשת השבוע –
(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:
(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:
(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

נשמע פשוט. הברכה אם שמעת, ומדויק יותר לא 'אם' אלא עצם העובדה ששמעת, והקללה רק היא מנוסחת בלשון תנאי. מילות התורה מהדהדות בתוכנו ברובד הראשון דווקא בפשטותם. האדם כַּמֵהַ לברכה, אותו מצב של מלאות. והתורה אומרת לו "תשמע אל.." וזאת הברכה. כדי לשמוע 'אל' – האדם יצטרך להתמודד עם קולות רבים שבתוכו, אבל זה נתון לבחירתו.
והמדרש מחזק עמדה זו:
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה..לכך אמר להם משה והברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו, משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים אחת תחילתה קוצים וסופה מישור ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אף על פי שאתם רואים תחילתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעה, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכין ונכשלין בסוף.
כך היה משה פרש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המוות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (תנחומה ראה ג').

אבל כדרכם של חיים אנחנו מתמודדים עם מורכבויות נוספות, הרי הרבה פעמים הלב רוצה הרבה יתר, מחפש סיפור אחר… וכאן שוב יבוא לעזרתנו ר' מרדכי יוסף מאיז'יבצה , בעל "מי השילוח":
'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, היינו בכל מקום שהקב"ה ינחיל טובה לאדם ילבישה בלבוש הנראה כפי ראות העין הפך מהטובה, בכדי שעל ידי פעולות האדם שיברר את עצמו, ויוציא לאור את הטוב מעומק, ועל ידי זה יקרא "יגיע כפיך".

האיז'ביצאי קורא את הפסוק באופן חדש. הברכה והקללה אינם שני דברים, אלא לפעמים שכבות שונות של אותו דבר. יש הנראה כקללה והדבר הינו רק השכבה הראשונה, כקליפה המכסה את הפרי. מטרת הכיסוי, לאפשר לאדם ליצור את הטוב על ידי מעשיו. אין הדבר נועד רק לשם האתגר, אלא יוצר מהות אחרת של הטוב. יש הבדל בין טוב טבעי לטוב שיצרת.
האיז'בצאי חוזר ומרחיב נקודה זאת בתורות אחרות ומגלה פנים נוספות ביחסים בין טוב לרע:

'כתוב "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך" (ישעיה נ"א ט"ו). והעניין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השם יתברך בפרט, אך בעו"הז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש "ובצל ידי כסיתיך".
והנה גם לנפשות יקרות תיקן השם יתברך לבושים הנראים היפך מיקרותם. וכמו כן משה רבנו ע"ה מאחר שהכתוב מעיד עליו שהיה עניו מאד והיה על הלבוש להיפך. ולכן טענו עליו שרוצה בהתנשאות .
וכן דוד המלך ע"ה שהיתה מדתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל (כדאיתא במדרש שוחר טוב) 'יבקש רצון' זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" .
היינו מי שנמצא בו אהבה לכל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך, כדאיתא בגמרא:
בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו? והשיב לו השם יתברך 'עם יפה עינים כו" (פרשת קרח).

משה רבנו העניו נראה בעיני אחרים כמי שרודף אחר השררה. דוד שמהותו אהבה, נראה כאיש שרודף אחר המלחמה.
לא רק שהברכה מכוסה לפעמים בכדי שהאדם יידרש לגלות ואפשר לומר אף ליצור אותה, אלא שהרבה פעמים הלבוש שלה בעולם הזה באופן מהותי הינו הפוך ממה שהחברה מצפה. ייתכן שהאדם השואף לשלום נראה בעיני החברה כאדם השואף למלחמה ולהפך. ואין מדובר פה רק על ענין חיצוני של 'לבושים', אלא על המבנה של העולם, במבט של עומק כך העולם הזה בנוי.
בכדי 'להיראות' באופן מסוים, אתה נדרש לבגוד בנקודת האמת שאינה יכולה להתלבש בלבוש 'המקובל בעיני הבריות'. נקודות של עומק ואמת לא יכולות להתלבש בלבושים של פני השטח אשר מעצם מהותם הם רק 'על הפנים' ואכמ"ל.

נקודה נוספת מתפרשת על ידי בנו בספר "בית יעקב":
"כי באמת השם יתברך נותן תמיד כל הטובות, אך שגם האדם רוצה להבינם… והוא שיהו טובים גם לעיני האדם…. ועל זה נאמר ברכה וקללה. כי לעת עתה כל זמן שלא נתברר הרע מהטוב גם בהרע נמצא טוב. כי מהרע ניכר הטוב. אבל לעתיד כשיתברר הטוב אז לא יצטרך לרע".

האדם כַּמֵהַ וחולם על עולם שכולו טוב. אבל, הדבר יתכן רק בעולם עתידי. בעולם הזה אדם נדרש לחיות בעולם מעורב. הטוב והרע הרבה פעמים מעורבבים זה בזה. גם ברע נמצא הטוב (ולצערנו גם להפך). ולפעמים ישנם מצבים שנראים כ'לילה' ובאותם זמנים אדם לא רואה ונדרש לאמונה. ואחר כך מתברר… ונקודת המבט משתנה, ורק לעתיד לבוא הברכה תבוא רק בלבוש ברכה ולא בלבושים אחרים.
ועל זה אמר דוד המלך "מזמור שיר" מזמור הוא לשון צמצום (לזמר – להכרית) ושיר הוא התפשטות(מדברי הבית יעקב).
לפעמים השיר בא דרך מזמור, ולפעמים רק דרך הצמצומים, שלפעמים אינם 'רע' אלא רק צמצום, אדם יכול להגיע להרחבה.
לדעתי מה שעומד בבסיס דבריו של האיז'בצאי, הוא אותה תחושה עמומה שנמצאת מתחת לפני השטח, שהברכה פנים רבות לה.
והדבר דורש מכל אחד בבדידותו המלאה לחזור ולשאול את השאלה מה נחשב בחייו כברכה?
ומה הם חיים שאדם יכול לומר עליהם חיי היו מבורכים.
בציפיה לשיר חדש, שבת שלום.