'מסית ומדיח' – גורלו?!
'זר לא יבין זאת'! כמטבע לשון שיסד ח"נ ביאליק בשירו 'ביום קיץ יום חום'

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (דברים י"א)

ראה – הבן! לפניכם: ברכה – ציות! קללה – אי ציות?
מהו החשש מעבודת 'אלוהים אחרים' באם הם, האלוהים האחרים, 'באמת' אינם קיימים?! מדוע אין מקבלים עבודה זו כתאוות דעת, רצון להכיר את האלוהות.
לא רק שאין מקבלים 'הליכה אחרי אלוהים אחרים', אלא שהפרשה מבהירה – עונש מוות ליחיד או לקהילת 'עיר הנדחת' – באם ילכו אחרי…

(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: (ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ: (ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: (י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: (יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:

(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: (יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים י"ג)

צו זה נאמר מיד לאחר היתר אכילת בשר שלא כקורבן (עם מגבלת אכילת הדם) וכינויו 'בשר תאווה'. האם הרצון לאכול בשר תאווה הוא מעין הקללה שהוזכרה בתחילת הפרשה?
האם נוכל להעלות על הדעת שהרצון לעבוד אלוהים אחרים אף הוא מעין תאווה?

(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:… (דברים י"ב)

כי ירחק ממך המקום, האומנם? הרי צריך להיות כתוב 'כי תרחק (אתה) מהמקום',
יתכן והכתוב רומז על ריחוק מהרצון לעבוד את האל במקום שהוא, האל בחר?!
יתכן לומר שהתאווה לעבוד את האל הומרה בתאוות הבשר והכתוב רומז שתאווה זו יש ותוביל להסתה, הדחה לעבוד אלוהים אחרים?!

הפרשה רמזה בראשיתה – שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים י"ב, כ"ח)

מסביר רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (1742 לערך – 1800, נכדו של הבעל שם טוב, בעל 'דגל מחנה אפרים') מהי השמועה שעלינו לשמוע? וזה לשונו –
"שמור ושמעת" וגו'. יש לומר רמז בשני תיבות אלו על דרך (משנה אבות פ"ו, מ"ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה… ומה שאמר אדוני אבי זקני (הבעש"ט) זללה"ה ידוע שהוא (הבת קול מהווה קול פנימי של) הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, ועיין בספרים הקדושים של הרב מפולנאה (תלמידו של הבעש"ט) זללה"ה והנה בזה נתבאר התימא והפלא שהקשה – מפני מה הכרוז יוצא כשאין שום שומע?

וביאר ז"ל מי שרוצה לשקול בפלס רגליו ולבקש דרך ה' ויהיה עומד ומצפה מתי יהיה לו התעוררות דבר ה', אז בודאי ישמע הבת קול שהם הרהורי תשובה כנ"ל,
והוא שמרמז 'שמור' לשון המתנה, היינו שתהא ממתין ומצפה לשמוע דבר ה', אז בודאי 'ושמעת', הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום איתערותא (ההתעוררות של הבת קול) דבת קול, והמשכיל יבין:

כלומר, הקול מושמע בכל יום ויום, השאלה היא – האם אנו שומעים?
הטענה – באם נטרח לשמוע, הבת קול תעורר אותנו להשתנות!
האם אפשרת זו קיימת ועומדת לכל אחד ואחד? האם גם למסית ולמדיח ו/או לחוטא ומחטיא, קיימת אפשרות התיקון?

הרי – מסופר בתלמוד (בבלי חגיגה ט"ו ע"א) – תנו רבנן: מעשה באחר (אלישע בן אבויה – אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס) שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" – חוץ מאחר.

או חתימה בנוסח בוטה
רות רבה (וילנא) פרשה ו': …אמר ליה רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית הכנסת ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מפוצצת ואומרת (ירמיה ג'): "שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכם", חוץ מאלישע בן אבויה שהיה יודע כחי ומרד בי,

ובדומה, כך תואר גורלו של ישוע! (בבלי סוטה מ"ז ע"א)
אמר ליה (ר' יהושע בן פרחיה לישוע): חזור בך.
א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה,
דאמר מר כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

על אלישע בן אבויה יאמר הרבי מסוכטשוב ר' שמואל בורנשטיין (1855 – 1926, נכדו של הרבי מקוצק בספרו 'שם משמואל' התרע"ב 1912) לפרשת שלח:
"וכמו שאמרו ז"ל (ב' חגיגה ט"ו ע"א) באחר ששמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והכוונה היתה שאעפ"כ ידחוק ויכנס בתשובה".

הוגי החסידות לא פירשו את מעשה אלישע בן אבויה כחסר תקנה אלא להיפך, למדו ולימדו שישנה אפשרות לתיקון.

מעניין שהם שהואשמו בהסתה והדחה (בשנת תקל"ב 1772 פורסם בווילנא קונטרס 'זמיר עריצים וחרבות צורים', בו הואשם הרב איסר ש'הוא המסית והוא המדיח', וכך גם באגרת הגר"א בי"א תשרי התקנ"ז 1776, עיין 'חסידים ומתנגדים' ח"א מ. וילנסקי עמ' 43, 188) פיתחו את רעיון התשובה ל'אחר'!
אולי, דווקא בשל ידיעתם שהאשמתם הייתה נטולת יסוד, הם הבינו שיש למצוא פתח אף למי שמואשם בהסתה והדחה!

גישה דומה נמצא בדברי הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816 – 1893, שהיה ראש ישיבת וולוז'ין מממשיכי דרכו של הגר"א) וכך תיאר את תקופת בית שני בפתיחה לספר בראשית:
"…והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו … צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר' (כלומר מדוע ה' יכונה 'ישר'), הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

ברם, אין זו הדעה היחידה!
דעתו של הרמב"ם (הפילוסוף, השכלתן!) בפרשנות למשנה (חולין א', א') – אומר: "…והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה, כלומר, המתחיל את השיטה הזו בראשונה מדעתו הנפסדת כדין המינים, כלומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית. ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה,
וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב…"

וכך יכתוב רמב"ם להלכה בהלכות 'רוצח ושמירת הנפש' (פרק ד' הלכה י')
"המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו."

גישה דומה לגבי אי יכולת התיקון נוכל למצוא בסיפור שכתב פרנץ קפקא‏(1883 – 1924 סופר יהודי יליד פראג) 'לפני שער החוק' (לימים גם בספרו 'המשפט') ובסיפורו, הרוצה להגיע אל החוק נעצר בידי השומר ובקפקאיות יגיע לזקנה כאשר הוא עומד בפתח, אינו יכול, אינו רוצה, להיכנס בניגוד לדעת השומר!
כלומר, החוק אינו מאפשר כניסה לכול! 'מעוות לא יוכל לתקון'

מה אם כן אמור להיות, צריך להיות, היחס למי שמכונה 'מסית ומדיח'?
האם עלינו לקבל את הפרשנות התלמודית שבעצם אין תקווה למסית ולמדיח, כגורל הבא לפני החוק בלשונו של קפקא, כגורל אלישע בן אבויה שסופו היה לנידוי, למיתה, או כישוע שנודה!
דומה שלהגות בעת החדשה מה לומר, נחתום בדברים העולים משירו של ח"נ ביאליק ומשירה של לאה גולדברג.

חיים נחמן ביאליק מזמין את 'האח האובד' אל ביתו וכך בשיר 'בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם' (חשון, תרנ"ז 1897) – נכתב:
…בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,
אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,
עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –
אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!
וכך חותמת לאה גולדברג את 'משירי הבן האובד' שפורסם במאי 1947.
האם תכריז – היינו הך אם צדיק אם פושע ובלבד שחזרת!
לעומתה האב – לא יסלח!

…לא יצא לקראתו, לא קרב,
ויבט מן הבית פנימה
אל אחיו השוכב על הסף.
רק האם נשאה את פניה

ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני.
לעולם לא יסלח אביך,

לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".

דומה שהן 'האח האובד' לביאליק והן 'הבן האובד' ללאה גולדברג ממשיכים לא רק את הגישה הנוצרית שיש לקרב את הבן האובד (לוקס ט"ו) "וַיְהִי בִּקְרֹב אֵלָיו כָּל־הַמּוֹכְסִים וְהַחַטָּאִים לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ׃ 2 וַיִּלּוֹנוּ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים לֵאמֹר הָאִישׁ הַזֶּה מְקַבֵּל אֶת־הַחַטָּאִים וְאֹכֵל אִתָּם׃ 3 וַיִּשָׂא אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה וַיֹּאמַר אֲלֵיהֶם׃ 4 מִי בָכֶם הָאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד לוֹ אֶחָד מֵהֶם וְלֹא יִטּוֹשׁ אֶת־הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר וְהָלַךְ אַחֲרֵי הָאֹבֵד עַד כִּי־יִמְצָאֵהוּ׃ 5 וְהָיָה כְּמָצְאוֹ אֹתוֹ יְשִׂימֶנּוּ עַל־כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה׃ 6 וּבָא אֶל־בֵּיתוֹ וְקָרָא לְאֹהֲבָיו וְלִשְׁכֵנָיו יַחַד לֵאמֹר שִׂמְחוּ אִתִּי כִּי מָצָאתִי אֶת־שֵׂיִי הָאֹבֵד׃ 7 אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כֵּן שִׂמְחָה תִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם עַל־חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר שָׁב יוֹתֵר מֵעַל־תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא־יִצְטָרְכוּ לִתְשׁוּבָה׃…"

אלא נוכל למצוא בדברי ביאליק וגולדברג את הקריאה 'לא לנטוש את הבן', 'לא להוקיעו מכלל הקהילה', אלא כפרשנות התלמודית האומרת על הצו 'בן סורר ומורה' – 'לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר', כך, 'האובד', 'המסית והמדיח…' לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר!

כפי שראינו בפרשנות החסידית עלינו להבין שיש ל'אחר', אפשרות לתקן את גורלו, וכך גם בראייתו הבוטה של הנצי"ב את ימי בית שני – הטענה שאנו פועלים 'לשם שמים' אינה מעידה שאנו פועלים בשם האמת!

אין לקבל את ההגדרה על אדם או על קבוצה שהם מעין 'מסית ומדיח' או 'מינים', 'אפיקורסים' … ולכן מותר חלילה לפגוע בהם,
לעומת זאת, יש למצוא, לראות בחיפוש הדרך 'ברכה', יש בה את תאוות הדעת המרחיבה את האפשרויות לתיקון האדם וממנה להגיע לתיקון החברה!