א) וַיֹּ֤אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: (ב) כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: (ג) וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא:
(י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־ רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֖א יִפְרֹֽם: (יא) וְעַ֪ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: (יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֪יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יהוה: (ויקרא פרק כא)

אני רוצה לדון בפרשת אמור, ברצף הטקסטואלי שלה מפרשת שמיני בואך אמור, וברצף הזמן בו היא נקראת בבתי הכנסת, כלומר בזמן ספירת העומר – מפסח לשבועות.
פרשת אמור מתארת מפגש בין כהן למוות ולאבל. המפגש הזה התרחש לראשונה בפרשת שמיני, כשהוקם המשכן ונדב ואביהוא נשרפו ומתו ברגע ההקמה. מאז הוא מחלחל בספר. סמוך לסיפור מות בני אהרון צוו אהרון ובניו להימנע משתיית יין ושכר בעובדם. בפרשת "אחרי מות" מוזכר מותם ואהרון מצווה להיכנס לקודש כשהוא מוגן בענן קטורת כתריס בפני המוות האורב שם. עתה נאסר על הכהן הגדול להתאבל על מות קרוביו כדי שעבודתו לא תושבת, אבל כל יתר הכהנים מתאבלים ושובתים.

כך, דרך תקנון הלכתי, מגיבה התורה לפרשת נדב ואביהוא, היא אומרת: הגשמת חזון המשכן, הורדת שכינת האלהים אל תוך-תוכה של החברה, רוויית סכנות: פזיזות, אגו, הערכה לא נכונה של המתרחש עשויים להביא לביטולו או עיכובו של החזון ועלולים לגבות מחיר גבוה מהעוסקים בו.
עניין הכהנים והמוות אינו נזכר עוד.

בפרשה שלנו מתחולל מעבר נושאי מענייני מקדש לענייני חברה החיה בארץ. המפעל הגדול עתה אינו הבאת אלוהים אל המחנה אלא הבאת ישראל אל הארץ. והנה כבר בסוף הפרשה מתברר שהארץ עשויה להקיא את יושביה – אם יחטאו. בסוף הספר, בפרשת בחוקותי, מתואר בהרחבה התהליך הקשה של חטא המביא להרס רוחני וחברתי ולגלות. הספר ממשיך אפוא לתאר את הסיכונים והמכשולים האורבים לפתחו של מימוש החזון.
רצף לוח השנה מהדהד לרצף הזה. בעיני המקובלים, בספירת העומר מייצג כל אחד מארבעים ותשעה הימים אחת המדרגות של גילוי האלוהות בעולם, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. חסד הוא יצירה. חסד-שבחסד הוא נקודת ההתחלה, המבוע ממנו הכל פורץ, המקום בו האידיאה עוד לא פגשה מכשולים על דרכה ואין לה כמעט גבולות. מלכות היא ממד המימוש, המרחב בו תהליכי היצירה הפנימיים נבחנים בעולם הממשי מול נוכחויות אחרות – זרות, לעתים עויינות. מלכות-שבמלכות היא סוף הדרך. המימוש המוחלט.

איך זה מתאים ללוח השנה? ברובד המקראי, על פי פרשנות חז"ל, ספירת העומר מתחילה ביום של פסח ומסתיימת בחג הקציר, חג השבועות, שהוא גם יום מתן התורה. ברובד ההיסטורי, פסח הוא יום היציאה לחרות, פריצת בני ישראל אל העולם כאומה, יום המלכות-שבמלכות הוא יום הכניסה בברית וקבלת התורה, היום בו החרות נוצקה לכלי ייחודי.

במימד החקלאי ההתחלה היא ביום בו מנחת עומר השעורים מובאת למקדש, וכך מתרכזת תשומת הלב ביבול החשוב מכל: החיטה. שבולי החיטה הן עתה בראשית תהליך ההבשלה, עד ליום האחרון, יום חג השבועות, עתידה החיטה להבשיל, להיקצר, להיברר, להיטחן, להיעשות לעיסה, להיאפות, ולהיות ללחם המוגש לאלוהים על שולחנו.

במרוצה הדורות נוספו לספירת העומר כמה וכמה ציוני דרך: הראשון בהם הוא ל"ג בעומר בו לפי המסורת הסתלק מהעולם רשב"י ופסקה המגיפה בתלמידיו של ר' עקיבא. לכמה מהפירושים מגפה זו אינה מחלה אלא מוות במלחמה מול הרומאים שר' עקיבא הנהיג יחד עם בר כוכבא. רשב"י, מלבד היותו חכם מרכזי ולפי המסורת מחבר ספר הזוהר, היה גם מקיצוני המתנגדים לרומאים, ובשל כך נרדף על ידם. ל"ג בעומר מציין אפוא את המאבק הקשה ברומאים על הצלחותיו וכישלונותיו.

בדור הקודם נוספו כ"ז בניסן – היום שנבחר לציון השואה והגבורה של מורדי הגטאות והפרטיזנים; ד-ה אייר – צמד הימים המציינים את הקמת המדינה ואת המחיר הנורא ששולם; כ"ח אייר – היום המציין את הניצחון במלחמת ששת הימים בנקודת שיאו, שחרור ירושלים, אבל מכיל בתודעת הכל גם את המחיר. בזיכרון הקולקטיבי שמור שחרור הכותל, יחד עם גבעת התחמושת.

חמשת המועדים הללו מכילים אורות וצללים. לא רק בהקשר של הנופלים, אלו שאינם יכולים לעמוד עמנו בימים אלו בהם קוראים הלל ולומר עמנו: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה", אלא גם בהקשר של פירוד ומחלוקת. המסורת מספרת על אלפי תלמידיו של ר' עקיבא שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. בשל כך, נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר (לא עורכים חתונות, לא מסתפרים, לא שומעים מוסיקה שמחה). אנו החיים לא רחוק ממאורעות השואה והתקומה יודעים על המחלוקות החריפות שהיו בגטו וורשה, אל מול הנאצים, בין חברי הארגונים הלוחמים משמאל ומימין, מחלוקות אלו היו כה חריפות עד שנמנעה הקמת הנהגה אחידה לכל הלוחמים. הם מתו מול הצורר בגבורה – ובמחלוקת. חלוקי דעות קשים, עד סף מלחמת אחים, היו כאן ערב הקמת המדינה ואף מיד אחר כך (הסזון – 1945, אלטלנה – יוני 1948, ועוד ועוד) ; מחלוקת קשה גורמת לכך שחלה נסיגה במרוצת השנים במעמדו של 'יום ירושלים'; הוא לא נעשה יום חג המקובל על הכל, ישנם רבים שעבורם הוא מציין תחילתו של תהליך קשה.

כבר שנים אני מסתובב בימי האביב שטופי החמה של הספירה, כשפני עטורות זיפי זקן, כאבל בין חתנים. שנים עשיתי כך כי זוהי ההלכה ואני שומר עליה גם כשאינני מזהה איתה. עם השנים גברה הזדהותי עם הלכה קשה זו. זיפי הזקן, וההגבלות האחרות, משרים עלי כובד ראש, מביאים אותי למחשבה שכשאדם, חברה, עם, יוצאים לחרות, הולכים לממש וליצור, הטעות, הסכנה והמחלוקת אורבים לפתחם. צריך לעשות, צריך לממש אבל יש להיזהר מתעתועי האגו המתפרץ. יש להתאים את קצב ההתמודדות מול החוץ לשמירת המרקם הפנימי.

נחזור לפרשה. הכהנים שפגשו מוות בחייהם האישיים מצווים להפסיק לעבוד, הכהן הגדול מצווה להתעלם ממות הקרובים לו – ולהמשיך. יתכן, אומרת התורה, שצריך להפסיק לשעה מהעשיה המשמעותית, היוצרת, ולתת מקום לאבל, יתכן שצריך להמשיך בבחינת "מוכרחים להמשיך לנגן/ כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק". כך או כך, צריך להיות מודעים לסכנה. יש לנהוג כר' יוחנן [בבלי, גיטין, דף נה] שבבואו לדון בחורבן נזכר בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה".

שבת שלום!