בפרשות הקודמות צעדנו עם המרגלים המוציאים את דיבת הארץ ומשכנעים את העם כולו שאין אנו מסוגלים לכבוש את הארץ. התלבטנו האם לנקוט את עמדת כלב ויהושע או כעשרת המרגלים! חווינו את המחלוקת של חבורה נכבדה – 'נשיא עדה, קריאי מועד, אנשי שם' בראשות קורח כנגד הנהגת משה ואהרון ונטינו להזדהות עם משה ואהרון או… ובכל מקרה אימצנו את 'תרבות המחלוקת' כערך מכונן! כמובן שסייגנו וערכנו הבחנה בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים.

בפרשה זו נמצא את עצמינו בוחנים את דעתנו לגבי ה'עונש' שהוטל על משה ואהרון בשל טעות, חטא, הכאה בסלע ולא דיבור, נחווה את מות ההנהגה – מרים ואהרון, ונמצא עצמינו תוהים – מדוע העם אינו מגיב ומוחה?!
נכנס למשא ומתן עם המוגדרים כאחר, כאויב – ונתלבט כיצד ננהג כאשר אדום וסיחון ידחו את בקשתנו לעבור בארצם? אך, מדוע עלינו להתחשב בדעתם, מה מביא אותנו להכיר בקיומם ולפנות בנימוס ובבקשה 'לעבור בארצם'! יתרה על זאת, כאשר משה יתאר את המפגש עם סיחון בספר דברים (ב', כו' ל') הרי שיתברר שמשה אף שלח מלאכים לשלום!

דברים אלו נכתבים כאשר עדיין לא ברור מה שלום שלושת החטופים, הרצון לראות את הבנים בבתיהם מציב דילמה ערכית חשובה – עד כמה יש לשמור על זכויות האדם הבסיסיות של המוכָּרים כאויב, זאת כאשר יש חשש לחיי החטופים! יהיה מי שיאמר – בשעת ספק סכנת חיים שלנו, אין להתחשב בערכי חיי המוגדרים כאויב!
ננסה ללמוד מהפרשה על מורכבותה של הדילמה.
הפרשה פותחת בתהליך הכנת 'אפר פרה אדומה' ומיד מלמדת "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים…" (במדבר יט', יא' – יד'), דיני טומאת המת וטהרתו יהוו תמרור אזהרה ביציאה למלחמה שהרי 'המת' מצוי בשדה הקרב.

המת מטמא, 'לכל נפש אדם', מפרש האבן עזרא – יהודי או לא יהודי (עכו"ם)! הטומאה מחייבת להימנע ממגע במת. ברם, המוות הינו חלק מהחיים ובוודאי חלק משדה הקרב. אי לכך, אין אפשרות להימנע ממגע ובטיפול במת. 'והיה מחניך קדוש…' (דברים כג', טו') – ישנה דרישה לשמירה על קדושה גם בתנאי המחנה, בזמן מלחמה שומרים על 'קדושה' – 'קדושת החיים'!
לכאורה 'תרתי דסתרי', אוקסימורון!
דוגמה משמעותית לסתירה מעין זו מצינו בציווי על בניית מזבח – "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ": (שמות כ', כב'), כלומר, אין להשתמש בברזל על מנת לסתת את אבני המזבח בשל השימוש במתכת כחרב, והרי ברור שעל גבי המזבח ובסביבותיו יש שימוש נרחב בסכינים, לשחיטה ולהכנת הקורבנות! מותר ואסור שזורים זה בזה, האיסור מחייב ובכל זאת ישנה דרך בה מותר להשתמש בסכין!
בהמשך הפרשה שזורים תיאורי מות מרים ואהרון, חטא/טעות של משה ואהרון מעשה שיביא לאי כניסתם אל הארץ ולמותם בתיאור תהליך 'כיבוש הארץ'. נלמד על סירובו של מלך אדום שנעבור בארצו וכן על המלחמה בסיחון מלך האמורי (בעבר כתבתי לאתר קולות על 'אי ציות – הוא הציות לחוק, מאבק החוק בקונפורמיזם! תמונת מבט על מכלול הפרשה!)

נבחן נקודה אחת בפרשה וכן על הקשר בין ההפטרה לפרשה.
בפרשה, דין ודברים עם מלך אדום – (יד) וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:… (יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: (כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

וכתוצאה מסירובו – מתבצע 'עוקף אדום', וכתוצאה מכך (במדבר כא', א' – ד') "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:…"
מה נוכל ללמוד? מחד, על אי היציאה למלחמה על אדום ולעומת זאת יציאה למלחמה כנגד סיחון מלך האמורי! (ונזכיר את הנלמד בתחילת 'ספר דברים' על איסור יציאה למלחמה על 'מואב ועמון') ומאידך, מדוע 'עמון ומואב' לא יבוא בקהל ישראל עד עולם ואילו 'אדום' יבוא בדור השלישי והרי גם הוא סירב לתת לנו לעבור בארצו?

בספר דברים (כג' ד' – ח') צוונו: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:"
על כך אומר המדרש (ספרי דברים, פיסקא רנב', ח') – "לא תתעב אדומי", מפני מה? כי אחיך הוא וגדולה אחוה. "לא תתעב מצרי", מפני מה? "כי גר היית בארצו".

אמר רבי אלעזר בן עזריה המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר, והלא דברים קל וחומר, אם מי שאין מתכון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה! המתכוין לזכות, על אחת כמה וכמה! רבי שמעון אומר מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומים קדמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם! ללמדך: שהמחטיא את האדם, קשה לו מן ההורגו. שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא".

ובלשון בוטה במדרש תנאים לדברים – "ר' יהודה בן גמליאל אומר: שתי אומות, אחת קידמה את ישראל בחרב ואחת קידמה אותם בעבירה: אדום – קידמו את ישראל בחרב, "פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ' יח') מה הקדוש ברוך הוא אומר לו "לא תתעב אדומי": מואב – קידמו את ישראל בעבירה, שנאמר: (שם כה', א') "וישב ישראל בשטים", מה הקדוש ברוך הוא אומר להן: "לא יבא עמוני ומואבי", נמצאת אומר: 'המחטיא את חבירו בדבר עבירה קשה ממי שהוא הורגו':
מהמדרש אנו למדים – גדול הכעס ב'מואב ועמון' מאשר ב'אדום', 'עמון ומואב' שזנו עם ישראל והם צאצאי לוט, מהם מצופה להתנהגות אחרת ואילו 'אדום' שיצא כנגד ישראל בחרב, נתפס כמגן על ארצו ועמו ולכן אנו מצווים 'לא לתעבו'!

האם האשמת 'מואב ועמון' על שלא קדמו את ישראל בלחם ומים היא טענה אמיתית או שכוונתה להעמיד 'מראה' בפנינו לדורות, לשאול בכנות את עצמינו – האם אנחנו נאפשר לעמים אחרים לעבור בארצנו?
נזכר בהבטחה או בציווי הסותרים הנחה זו (ויקרא כו', ו') "וחרב לא תעבור בארצכם"!
ומדוע לימים יצא יאשיהו מלך יהודה למלחמה בפרעה נכו מלך מצרים בבקעת מגידו והוא רק רצה לעבור בארצנו, ויאשיהו מת בקרב! (דברי הימים ב', לה', כ' – כב') "אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ:

הפרשה פותחת בדיני טומאה ומבהירה – שדה הקרב מטמא! אין זה אומר שלא יוצאים למלחמה, אלא, גם במלחמה יש לכלול שיקולים של קדושה. דומה שהקריאה לשלום והצבת השאלה – האם עלינו לכעוס, לבקר ולנקום בעַם שאינו מוכן לתת לנו לחצות את ארצו!? ואולי, יש לזכור את הכלל – מה ששנוא עליך אל תעשה ל…אחר!
ומכאן לקישור שנעשה בין הפרשה להפטרה – מה נוכל ללמוד ממלחמת יפתח בעמון (שופטים יא') הרי נאסר על ישראל לצאת למלחמה נגד בני עמון, אלא… הם התחילו!? ובעיקר מה יש ללמוד מהנדר שנדר יפתח! ובפרשה, כפי שהבאנו לעיל, עַם ישראל נודר נדר! (במדבר כא', ב' – ד') האם יש קשר בין הנדר שנדר העם לבין העובדה שקצרה נפשם!
נעיין בנדר יפתח על פי המדרש ונברר, האם הייתה זו טעותו של יפתח בלבד? כפי שנראה, הייתה זו (גם) טעותו של פנחס בן אלעזר שהיה הכהן הגדול (שופטים כ', כח') באותם ימים!
וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, שופטים סח') "… ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו. אלא פנחס אמר – הוא צריך לי ואני אלך אצלו? יפתח אמר – אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו? בין דין לדין אבדה הנערה…
…יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה, היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו לא באתם אלא לעשות מריבה באתם? אלא, הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח. יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אחר ששם זה נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מבני עמון ומואב ובאו לעשות עמו מריבה, מיד עמד והרג מהם שנים וארבעים אלף, שנאמר: "אמר נא שבולת ואמר סבולת" (שופטים יב'), זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחברו 'שא בל', ומי הרג אותם? פנחס! שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר, וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו, שנאמר: "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ואתה כי הזהרת את הרשע…" (יחזקאל לג') מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין, דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם!"
בלשון המדרש אי התרת הנדר על ידי פנחס מעידה על אי תפקודו, ובכך מעבירה את האחריות לנעשה על הכהן הגדול!

המדרש מניח שבימי המקרא הייתה אפשרות של 'התרת נדרים' ולכן מבקר בחריפות את הכהן הגדול שלא טרח לגשת ליפתח ולהתיר לו את הנדר וזאת בשל 'כבוד', בכך שילמה בת יפתח את מחיר גאוותו. ולדעת המדרש – כל ההרוגים במלחמות האחים שבספר שופטים נזקפים לחובתו של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן!
המשנה בחגיגה (פ"א, מ"ח) אומרת – "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"
נחתום בשאלה – האם צירוף ההפטרה לפרשה, בא (רק) כדי ללמד שלעיתים יש להילחם בבני עמון ולהסביר את עובדת כיבוש חבלי ארץ של בני עמון כתוצאה עקיפה של מלחמה מותרת באמורי. ו… אולי, גם כדי לטעון שהעובדה שמשה אינו מתיר את 'נדר ישראל' הרי בכך כל הנעשה תלוי על צווארו?

שבת שלום!