המקרא בפרשת שופטים בונה את המערכת השלטונית של עם ישראל. בדומה למערכת השלטון בדמוקרטית מודרנית, אף היא מורכבת משלשה אלמנטים: מלך – במקביל לרשות המבצעת; שופטים – במקביל לרשות השופטת; נביא – הדומה במידת מה לרשות המחוקקת, כיוון שהוא עשוי לייצר חוקים חדשים [פרק יז,ט-כב]. ההקבלה היא בתבנית הכללית, כשיורדים לפרטיה מתגלה ייחודה של התפיסה המקראית.

מעניין לראות את תיאור תפקידו של המלך. הציוויים הניתנים לו הם של לא–תעשה, של גבולות:
לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים…
וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים…
וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד…
וגם התכליות של ציוויים אלו מנוסחות באופן שלילי –
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו
וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול

כיצד ינהיג המלך את ממלכתו? נראה שהפרשיה טרודה בעיקר בהגבלת המלך, ואילו את ההחלטות על עשייתו השלטונית היא מותירה למלך עצמו.
הציווי החיובי המופיע בפרשה לגבי המלך הוא דבקות בתורה. עליו לכתוב ספר תורה אישי שילווה אותו תמיד וידריך אותו. נראה שהמקרא סבור שמלך שידבק בתורה ויימנע מהאמור לעיל, יקבל מהתורה השראה והכוונה שתאפשר לו לנהוג נכון.

תפקידם של השופטים הוא לכוון לדין הנכון. כשנופלות מחלוקות בין השופטים, מוכרעת המחלוקת על ידי השופטים היושבים במקום אשר יבחר ה'. ניתן לראות כאן תיאור של מערכת היררכית, במקביל לזו הקיימת במדינות מודרניות, אבל ההדגשה של מיקום בית הדין העליון ליד מקום המקדש והעירוב של כוהנים-לויים בשופטים מעיד שבדרגים העליונים של המשפט החלטה הרציונלית הנסמכת על תקדימים ועל ניתוח טקסטים, נתמכת בהשראה רוחנית. אם כך, גם לגבי השופטים נמנעת התורה מהדרכה צמודה ומשליכה את יהבה על מגעם עם מרכז הרוח.

תפקידו של הנביא הוא להיות צינור הקשר הישיר בין ה' לעמו ובכך להוות תחליף למשה –

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ
ונָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:

כלומר – הנביא אחראי על תרגום רצונותיו השוטפים של הקב"ה לשפת אדם. בעוד המלוכה מצייתת לתורה והשופטים מפרשים אותה הרי הנביא משנה אותה. כך הורס מוסד הנבואה מה שנבנה על ידי הרשויות האחרות. מדוע יצרה התורה מוסד זה? תשובה לשאלה זו תזרוק אור אחר גם על מערכות המשפט והמלוכה.
הצורך במוסד מתמיד של נבואה מסוג זה נעוץ במה שאירע רגע אחרי מתן תורה .ההתגלות האלוהית בהר סיני אמורה הייתה ליצור ברית בין ה' לעמו שתאפשר לקבוצה גדולה של בני אדם לחיות לאורך זמן על פי רצון האל ותאפשר לאל שהעולם יתנהל על פי דרכו ורצונותיו. והנה ברגע כריתת הברית התגלה כשל מהותי בקונספציה. הסתבר שהשותף האנושי לברית אינו עומד בדיאלוג. אין לו יכולת להכיל את המגע עם ה'.-

(ד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: (שמות פרק כ)

משה חשב שזהו פחד רגעי, אבל הקב"ה הבין שעלתה כאן בעיה אמיתית. ההצעה המוצעת בפרשתנו היא:

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יהוה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר יהוה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ: (דברים פרק יח,טז-יח)

כלומר: הנבואה היא חוליית הקשר בין העם לבין השליט האמיתי – האלוהים. הנביא הוא צינור. עתה, אם נתבונן אחורה נראה שהמלך שהפרשה יוצרת הוא מופת של צייתנות – על אף היותו החזק מכל, בעל טווח פעולה ומרחב החלטה עצום, הוא מצווה לצמצם את עצמו ולתת לעצמו להיות מונהג על פי התורה. מעבר לזה, פחות חשוב לתורה מה יעשה המלך. ואילו השופט הוא פרשן, ועליו לגרום לכך שהעם יהיה בקשר עם התורה במובנה הנכון. נמצא שכל רשויות השלטון מופקדות על פינוי מקום ומכשולים לקשר נכון עם ה'. האם כך נפתרה הבעיה של "לא אוסיף לשמוע את קול אלהי"? לא ממש. אבל כאן לא מוצע פתרון הבעיה אלא דרך לחיות איתה. הבעיה היא: הרצון האבסורדי לכונן ברית בין האדם לבין מה שלמעלה-למעלה ממנו. הילכו שניהם יחדיו? האם האדם מסוגל, בהמונים גדולים ולטווח ארוך, להתעלות? בשאלה זו עסקו מורי הרוח והדת הגדולים של האנושות בכל הדורות. ספק אם תשובתם חיובית. ההצעה המעשית של הפרשה היא: נקים מערכת שלטון שיהיו לה נקודות ממשק עם הגובה האלהי. צירי המערכת הם שני האלמנטים המהווים את מעמד הר סיני – מגע ישיר עם האל וקבלת תורתו. התורה נשמרת על ידי המלך ומפורשת על ידי השופטים והמגע מתרחש דרך הנביא. באופן זה, בני האדם שבשלטון, אם הם מבינים נכונה את תפקידם, אינם אלא מתווכים בין הציבור לבין המרחב שמעל הציבור ומעל מנהיגיו – המרחב האלהי, שהוא מקום החזון ארוך-הטווח, מוקד הערכים המוחלטים, מקום השפע והנביעה האינסופית. מפרספקטיבה זו, כמה עלוב הוא המנהיג הנוטל גדולה לעצמו, הרואה בעצמו מקור החזון והברכה, המכניס את האינסוף לאמות המידה הקטנטנות שלו. תיאור של מנהיגים כאלה ניתן למצוא בשמואל א' פרק ח', ובעיתונות היומית. מול התנהלות נמוכה זו אני רוצה להעמיד קטע חזון מקראי.
דוד המלך מאחל לבנו שלמה להיות המלך האידיאלי. כידוע, הדברים לא התקיימו לבסוף ודווקא שלמה הוא מי שהרבה לו כסף, נשים ומרכבות מלחמה. ואולם אני מציע לקרוא את הדברים כחזון, חלום המלכות האידיאלית, שהוא חלום גדול שהתרבות שלנו נושאת איתה ומצפה עדיין להתממשותו –

(א) לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ:
(ב) יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט: (ג) יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה: (ד) יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק: (ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים: (ו) יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ: (ז) יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ: (ח) וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ: (ט) לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ (י) מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ: (יא) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ:
(יב) כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: (יג) יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: (יד) מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו: (טו) וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ: (טז) יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:
(יז) יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ:
(יח) בָּרוּךְ יהוה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ: (יט) וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן: (כ) כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי: (תהלים ע'ב)

שבת שלום!