למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך : מה קורבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. (רש"י , במדבר כ,א. מקורו בתלמוד בבלי, מועד-קטן, דף כ"ח)
בשבוע שעבר נסתלק מן העולם הרב שג"ר. עבור כמה מאנשי צוות קולות ואני בכללם, היה הרב שג"ר מורנו, רבנו ואהובנו. בגעגוע ובכסופים נכתבים דברים אלו לשמו.
במחשבה היהודית לדורותיה הפכה יכולתה של הפרה האדומה לטהר טמאי מת מטהרתם לדוגמה ומופת לעניין שאינו פתוח להבנה רציונלית: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (מדרש במדבר רבה, יט,ג)
משמעותה של אמירה כזו היא – יש כאן תעלומה, סוד. הבה נתאר את הסוד.
הפרשה מצווה לקיים תהליך מורכב, מסתורי, תמוה. פרה אדומה נשרפת ואפרה מעורב במים חיים. את המים האלו מזים על 'טמא מת' – מי שנגע במת או בחרב שהרגה. המגע במים אלו המעורבים באפר מטהרת את הטמא מטומאתו.
תהליך זה יחודי מאוד. שחיטה של חיה במסגרת תהליך טהרה שלא באוהל מועד, קיימת רק כאן וכן בעגלה ערופה (דברים כ"א) ובפרשת המצורע (ויקרא י"ד). הדרישה לחיה שלא נשאה בעול נמצאת רק כאן ובעגלה ערופה, ואילו הדרישה לצבע אדום או לצבע כלשהו של הקורבן – מופיעה רק כאן.
מעבר לכך זהו תהליך פרדוקסלי בכמה רמות .
ראשית, כל מי שעוסק בו – השוחט, השורף, האוסף את האפר והמזה על הטמא – נטמאים, בעוד האפר עצמו מטהר.
שנית – הפונקציה ההלכתית המרכזית של טהרה היא שהיא מאפשרת את הכניסה לאוהל מועד ואכילת קורבנות. והנה, תהליך יצירת האפר, שיוצר אפשרות כניסה זו, נעשה בחוץ – מול אוהל מועד.
שלישית – בכל מקום בתורה, המוות הוא מקור הטומאה הראשי. גופו של אדם שמת יצר את הטומאה הנוכחת בעוצמה רבה ביותר (היא מועברת עד ל'דור השלישי' – גם מי שנגע במי שנגע במת – נטמא, ובתורה שבעל פה- גם אוכל ומשקה שהדור השלישי לטומאה נגע בו – נטמאים) גם גוף חיה מתה יוצר טומאה. ואילו כאן – אפר הגופה המתה מהווה מקור מטהר.
עד כאן תיארתי את הסוד בכמה רמות. עתה אפשר גם לאפיין אותו. סודה של פרה אדומה הוא בשני אלמנטים – זיקוק ועירוב.
הזיקוק נוגע לשרפת הפרה. הפרה נשרפת כדי לקבל אפר. האפר הוא מה ששורד אפילו את האש המכלה, השארית הבלתי-מתכלה של החיים. בעזרת האש, כמו באלכימיה, מזקקים את תמצית-תמציתם של החיים.
הערבוב נוגע להכנת מי הטהרה. האפר, הוא כאמור תמצית החיים, אבל גם עדות לכוחו ההרסני של המוות, ולכן הוא מייצג גם טומאה. אפר זה מטהר, רק כשהוא מעורב במים חיים. ומכאן שהעירוב הזה של טומאה בטהרה הוא בעל עוצמה מטהרת. מה שנותר מהחי לאחר התבערה – האפר, מעורב עתה במה שמרחיב, מפתח ומצמיח כל חי – המים. תערובת זו של תמצית החיים במי החיים – מנצחת את המוות. אבל שורש הפרדוקסליות בתהליך הזה נובע מכך שגם למוות יש חלק בו: הוא המכשיר שבעזרתו מעמידים את החיים על תמציתם המהותית. או במלים אחרות, אם רוצים לגבור על טומאת המוות, להסיר את הצל שהמוות מטיל על החיים, לא די בהעמדת כח החיים – המים- מולו, יש לפגוש את המוות עצמו, לבנות דגם של כליון והרס חיים, ומשם לקחת את הכוח לבנות חיים.
בפירושו לפרשה מביא רש"י מדרש בשם רבי משה הדרשן הרואה בפרשת פרה האדומה תגובה לחטא העגל. הפרה היא אמו של העגל ובאה לכפר עליו (רעיון זה מופיע כבר במדרש תנחומא לפרשתנו), הצבע האדום שלה רומז לצבעו של החטא ככתוב: "..אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים (=בד צבוע באדום) כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.." (ישעיה א, י"ח), והדרישה שלא יעלה עליה עול קשורה בכך שישראל החוטאים בעגל פרקו מעליהם עול שמים.
במלים אחרות: הפרה מייצגת את כוח החיים. צבעה אדום כצבע הדם, והיא ללא עול כעוצמה הבלתי מרוסנת של החיים. וכל מה שנעשה בה, נעשה מול אוהל מועד- במרחב הפתוח. משם מוענק הכוח למקום המוגבל. פרה אדומה היא מקור אנרגיה. שריפתה היא שחרור של אותה אנרגיה, וכאשר היא מעורבת במים, היא מנותבת להענקת חיות למי שכוח חייו פחת כתוצאה ממגע עם המוות.
כך הוא גם במיתת צדיקים.
הצדיק הוא מקור אדיר של אנרגיה. במדרש במדבר רבה ג,א נאמר : "כך הן הצדיקים כל מי שאינו משמר עצמו מהן נשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב וכל דבריהן כגחלי אש". בעוד הצדיק חי, אנרגיה זו חבויה, מוגבלת, ולכן סודית במידה רבה. צדיקותו של הצדיק היא הגורם המגביל העיקרי שלה. הרי הצדיק אינו עסוק בראיית עצמו וטובתו בלבד. הוא מתבונן סביבו ודואג לזולתו. הוא מהווה חלק מסדר עולם קיים והוא חש אחריות לגביו. חייו של הצדיק הם מערכת איזונים בין חריגותו הגדולה לבין העולם הכללי שסביבו. אולם במותו נתפרדה החבילה. רוחו הגדולה של הצדיק מנשבת עתה כשהיא בת חורין והאנרגיה שלה מעשירה את העולם ומוסיפה לו טהרה.
במיוחד אמורים הדברים בצדיקים שבהגותם ובדרך חייהם היו במקום ההוא, בו מוות וחיים נושקים זה לזה; אלו שמצרפים כנות מוחלטת למחשבה נוקבת ויורדת עד התהום, ומגיעים למקום בו שורשי הווייתם עומדים לבחינה ולשאלה. במקום הזה הם פוגשים את אפשרות החדלון, האיפוס, המוות. וכיוון שבחייהם כבר פגשו את המוות והתמודדו עמו ללא מורא, הרי מותם הוא מופע של חיים – אירוע בעל כוח מצמיח , מפרה ,מטהר.
"צדיקים גם במיתתם קרויים חיים".