ויקרא פרק כ"א – פרק כ"ד

"ַוידַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:"

אלו פסוקי הפתיחה של פרק כ"ג המכיל את הרשימה המלאה ביותר בתורה של החגים והמצוות הנוהגות בהם. פסוקים אלו מכילים שתי הגדרות שונות לחגים – מועדי ה' ; מקראי קודש. מהצירוף 'מועדי ה" משתמע שהמועד הוא מונח החל בתחום האלוהי. לעומת זאת, 'מקראי קודש' הוא מונח אנושי – 'תקראו אותם מקראי קודש'. הפסוק כמכלול אומר – מועדי ה' יקראו קודש על ידיכם, אתם הם אלו שיחילו את השם 'קודש' על מועדי ה'. זוהי אמירה הנותנת לאדם כוח רב, הוא המקדש, אך מאידך אמירה זו מדגישה שהאדם מקדש את מה שכבר לפני כן יש לו אופי מיוחד כמועד של ה'. מה אם כן משמעותם של מונחים אלו ? את המונח מקראי קודש מסביר הרמב"ן כך – "וטעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם…" (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, כג, ב) על פי פירושו של הרמב"ן ברור שהפועל 'תקראו' המופיע בפסוק הוא הבסיס לשם 'מקראי-קודש'. מדובר על זימון הדדי – אנו מזמנים איש את רעהו לייחד את היום בהתכנסויות הכוללות תפלה, אכילה ושתיה.

את המונח מועד התרגלנו להבין כמציין זמן. זה אכן כך אך יתכן שהבנה זו אינה ממצה את משמעות המונח. 'מועד' מופיע גם באשר למשכן הנקרא 'אוהל מועד' (ויקרא א,א ובמקומות רבים נוספים) במקום אחד, שמות כה,כב, מופיע הצורה הפעלית הבנויה על השורש ו.ע.ד. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" מדובר אם כך על התוועדות, מפגש, 'אוהל מועד' משמעו – אוהל המפגש בין ה' וישראל. אוהל אחר שגם הוא נקרא בשם זה הוא האוהל שנטה משה מחוץ למחנה, לאחר חטא העגל, כאשר הרגיש בצורך להיבדל מהעדה החוטאת. שם נאמר –"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:"(שמות לג,ח-ט) ,המועד הוא אם כן נקודת המפגש בין שמים וארץ, במודל האידיאלי של התנהלות חברתית המתואר בספר ויקרא, נקודת המפגש הזו היא במרכז המחנה, במרכז ההוייה הציבורית, והיא מרכזת סביבה מערכת של שרות ותיווך – הכהנים וקרבנותיהם, הלויים ושיריהם, העם המגיע לשם כדי להודות, לשמוח,לבקש כפרה, לבקש עזרה. בעת חטא, נקודת המפגש מוסטת החוצה והצידה, ומגיעים אליה מעטים – אלה שבחרו בכך.

כאשר התורה מתייחסת לנקודות בזמן כ'מועדי ה" היא אומרת בכך שאלו זמני המפגש עם ה', בזמנים אלו הנוכחות האלוהית מודגשת יותר, קרובה יותר, האל פונה אל האדם וחפץ לפוגשו.

לאור הבנה זו מעניינת עוד יותר האינטראקציה בין מועדי ה' לבין מקראי קודש. מהי תרומתו של האדם לזמן זה שהוא בעל איכות מטפיסית מיוחדת הנתונה בלאו-הכי ? על פי הרמב"ן, אנו מתבקשים לפנות את עצמנו כדי שנוכל לחוש את יחודו של היום הזה. אולם קיים גם פירוש אחר המגדיל את תרומתו של האדם למהותו של היום – "שלח לו (לרבי יהושע) רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו" (משנה, ראש השנה, פרק ב, י)

משנה זו מתארת אחד מהויכוחים הדרמטיים ביותר בספרות חז"ל. נפלה מחלוקת בין רבן גמליאל, הנשיאה התקיף של בית הדין ביבנה, בדור שלאחר החורבן, לבין ר' יהושע , החכם העניו, מגדולי חכמי יבנה, באשר לקביעת התאריך. מחלוקת זו משליכה על קביעת החגים כולם ועשויה להביא לפיצול העם לקבוצות נבדלות באורח חייהן. ר' עקיבא שכנע את ר' יהושע לוותר באומרו שקביעת זמן המועד נתונה בידינו, בידי החברה וממילא – בידי נציגיה המוסמכים, על פי אמות המידה האנושיות – ר' עקיבא דורש את הכתוב – תקראו אותם כאילו אמר – תקראו א ת ם , וגם אם מדעית, תיאורטית, טעיתם, אלו הם המועדות. אמירה זו היא רבת משמעות – האיכות המיוחדת של החג היא מטפיסית וקשורה ברצון האל להתגלות, אבל דפוסיה התגובה האנושית להתגלות הזו נקבעים על ידי בני האדם, במערכות החברתיות המקובלות. ההנהגה קובעת את הזמן בו אנו נקראים ונאספים להלל ולשמוח.

נדמה לי שיש לאמירה זו משמעות רבה בתקופה זו הן בהקשר של המועדים שנקבעו בדורות האחרונים על ידי הנהגות חילוניות ודתיות – יום השואה והגבורה, יום העצמאות, יום ירושלים ; והן בהקשר של המתח החריף בין החלטות של הנהגה פוליטית-חברתית לבין תחושות של חלק מהציבור באשר למקומות שהוא רואה בהם קדושה.