ישנן פרשות, שאינן מטיבות עם הדרשן, בהן קשה עד מאוד למצוא חומר מעורר השראה. פרשת אמור אינה אחת מפרשיות אלו: יש בה רעיונות יפים ונשגבים – כגון קידוש ה' ברבים, כפרה, פאה, הסוכה כדיור ארעי, שוויון של הגר וישראל במשפט, ועוד. אף על פי כן, בעוברי על הפרשה השנה, עיני נמשכה שוב ושוב לפסוק הקשה:
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יז).
מתוך דאגה שהתביעה אינה ברורה דיה, הפסוקים הבאים מפרשים את פרטי האיסור – ומוסיפים מגוון רחב של חריגות פיסיות, הפוסלות את הכהן מעבודת הקודש. מסתבר שהאל המקראי חפץ בעובדי קודש בדמותו ובצלמו – מושלמים, ללא פגע או שריטה.
ניסיתי, מתוך כוח הרצון, למצוא עניין בפסוק אחר, אך נמשכתי שוב ושוב לפסוק זה, בדומה לאופן בו לעתים אנו מוצאים את מבטנו נח שוב ושוב במישהו בחדר שיש בו חריגה כלשהי. עיני נמשכה לכיעור שבתורה, תרתי משמע.

ארנולד אייזן ניתח את האופן בו הפולחן הדתי מעניק לחיים שלנו אופק של שלמות. לפי הצעתו, הפולחן מספק לנו רגעים בהם אנו חוזרים על טקסט מוכר, על תנועות מסוימות, על מנגינה מסוימת עד שאנחנו קולעים בול, בדיוק מושלם. ואילו מחוץ לתחום הפולחן – בעבודה, במערכות יחסים, בעולם הסובב אותנו, אנו מוצפים בכאוס, בגורמים שחורגים מגבולות השליטה שלנו. לאי – סדר זה, לחוסר מושלמות זו, בא הפולחן הדתי ומבטיח שלמות; הוא מייחד איזור של העולם שקיים ללא פגע. מתוך תפיסה זו, מתוך צרות זו, נדחית תרומתו – או, ליתר דיוק, נדחה עצם קיומו – של החריג, של הפצוע, של השרוט. הוא נתפס כמחדיר לקודש את החול; הוא מנכיח את המציאות החלקית והלא – מושלמת בגזרה שאותה רצינו להגדיר כמושלמת. הוא מזכיר לנו את היותנו פגועים, שבורים, פגומים, ושרוטים. "מום שבך אל תאמר לחברך," כדברי רבי נתן (בבלי בבא מציעא נט ב). או, כדברי שמואל, כל הפוסל – במומו פוסל (בבלי קידושין ע ב). בעל המום מזכיר לנו כי אנו עדיין נמצאים בעולם פגום. שאנחנו בעצמנו בעלי מום.

ככלל, ההלכה – מן המשנה ועד עצם ימינו – הולכת ומתפתחת בעקבות הגישה הגלומה בפסוקים אלו. היא מכוננת יחס שלילי למדי כלפי החריג, ומתוך שבעים פניה של התורה, אין הרבה שמאירות כלפיו. יחד עם זאת, ישנו יסוד חשוב במסורת שלנו, הטומן בחובו את התיקון של פינה אפלה זו של התורה.
א"ר אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם. פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. א"ר אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים שנאמר, "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב [וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ]" (תהילים לד יט), "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב [וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם]" (תהילים קמז ג),"… וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ [לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים] (ישעיה נז טו). (ויקרא רבה פרשה ז)
מדרש זה מציג תמונה הפוכה בתכלית ממה שראינו קודם לכן: כאשר המום, השבר, נמצא בלב, ישנה סגולה מיוחדת בה האל חפץ. האל מעדיף כי "כלי התשמיש" שלו – היינו, לב האדם – דווקא יהיה שבור.

השאלה מתבקשת: מהו יתרונו של לב שבור? ספרות חז"ל לרוב מציעה כי שבור הלב, "דעתו שפלה" (ראו בבלי סוטה ה ב, בבלי סנהדרין מג ב). לאמור, הוא מתהלך בעולם בצניעות, המאפשרת לו רגישות וקשב לסביבה.

אולם לפי ר' שמחה בונם מפשיסחה (ויש אומרים, לפי רבי מנחם מנדל מקוצק, ויש אומרים, לפי ר' נחמן מברסלב): אין דבר שלם מלב שבור. כאן, לעניות דעתי, אמירה אחרת, ונועזת יותר, מהאמירה החז"לית על הדעת השפלה המתלווה ללב שבור. כאן באה לידי ביטוי תפיסה של המציאות כולה כשבורה. כתוצאה מכך, יש הלימה בין לב שבור למציאות שבורה. רק לב שבור הוא שלם, שכן הוא כולל בתוכו את כל המורכבות, את כל הכאב, אל כל השריטות, את כל הפגיעות , ואת כל הפגמים, של עולמנו הלא – נגאל.

אם, בעקבות עיון זה, נחזור לפרשה שלנו, אין לנו מנוס אלא להכיר בכך שהתפיסה המקראית של עבודה ראויה ורצויה מהווה בעצמה פגם ושריטה בקדושת התורה. וכפי שפרשתנו מציינת (ויקרא כב לב), ה' מבקש שנקדש את שם שמים בכך שלא יהיה במעשינו שום חילול ה', (ויקרא כב לב). האמורא שמואל אומר, כי כל מקום שיש בו חילול ה', אין חולקים כבוד לרב (בבלי סנהדרין פב א), ואני מוסיף: אף לא לפסוק מקראי.

ודוגמא: דרישתה האולטימטיבית של הפרשה שלנו – ושל התורה כולה – הינה, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב לב). השאלה המכרעת אינה לגבי היחס של הפסוקים אל החריג, הפגוע, והשרוט. אלא, השאלה המכרעת היא אודות היחס שלנואליהם. האם אנחנו רואים בהם סגולה מיוחדת, עם תרומה ייחודית? האם אנו משלבים אותם כראוי ב"מקדשים" של החברה שלנו? האם להם גישה מלאה למקומות עבודתנו, למסעדות בהן אנחנו אוכלים? האם הם משולבים באופן הדוק בחיי הקהילה שלנו? הרי אם נחפש להתנער מאחריותנו ולהפנות אצבע מאשימה לפסוקים מכוערים, נבוא על תיקוננו באם ניזכר בדברי שמואל: כל הפוסל – במומו פוסל.