מבוא: "קולות" קבלה על עצמה לפעול ולהשתדל רבות ששנת השמיטה הבאה (ספטמבר 2014 –אוגוסט 2015) תהיה שנה משמעותית בציבוריות הישראלית. החל ברמה הלימודית ועד ניסיון משמעותי לתרגם השמיטה לאורחות חיים אישיים וציבוריים. ברעיון הבא יהיה משום נגיעה בנושא דרך פרשת השבוע. אנו נשתף אתכם בהמשך הדרך – בלימוד ובסיעור מוחות אל עבר חשיבה מעשית חברתית בנושא זה.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.
…כ וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. …
כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (תחילת פרשת בהר)

מה ענין שמיטה לסיני? ואכן תמוה – מה יעשה עם שזה עתה יצא ממצרים, בעל תודעת עבדים המתהלך בארץ מדברית, המתגעגע תכופות לחזרתו לארץ מצרים – עם מצווה המדברת על הגעה לארץ אוטופית, והדורשת – שמיטה אחת לשבע שנים?
להבנתי, השמיטה איננה ככל המצוות. היא מקבלת תוקף של ברית סיני, ועומקה אינו רק בשמיטת קרקע או הלוואה אחת לשבע שנים – אלא נוגעת ביסוד קיומנו. דווקא כשתודעת העבד טרייה ניתן להכניס ל 'הארד דיסק' של הזיכרון ההיסטורי, את תודעת הגר, הזמניות, והכרת הזהות החופשיה מקניינים.

התמימות הראשונה: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב-טו)
אדם הראשון הונח בגן עדן "לעבדה ולשומרה". בשלב התמים ההוא של בריאת העולם מזמין הקב"ה את האדם לאותה חלקת אדמה אהובה עליו 'גן ה' לקחת חלק מפריה ולשבוע מטובה'. המשימה של 'לעובדה' היא סוג של עונג הקשור כנראה באכילה. ייחודה של עבודה זו שהיא מתקיימת ללא זיעה בגוף וללא קוצים בפרי. סוג של קשר ישיר – בלתי מתווך, עם האדמה. מין עבודה שניתן לדמיין אותה כאפשרית, רק בגן עדן מקדם.
"… לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והייתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והייתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב.." [פירוש רבינו בחיי על הפסוק]

מהו 'לשומרה'? זהו מושג הקשור במושג הגבול. הגבול מובהר בפסוק הבא: טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.
הבורא שלקח סיכון בעצם הנחת האדם בגינתו – אהובתו – מבדיל בינו ובין האדם וקובע לו גבול בתוך הגן. זהו אמנם גבול אופקי ולא אנכי. ברמה האנכית – הקשר הוא אינטימי. אלוהים – אדם – אדמה. קשה לשער את היחסים בין אדם לחוה בתוך הגן. עולם ללא בגדים הוא עולם ללא ארוס. ואולם מתוך העונש שקיבלה האישה ניתן לשער המצב מקדם: טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. [פרק ג שם]
[ניתן לשער שלפני החטא ילדה האישה בנחת, ולא התקיימה תלות מהסוג המוכר לנו, בין האישה לאיש. זהו ביטוי עצום של חופש ועצמאות וביטוי נשגב של יצירה. האישה דאז דומה מאוד ליוצר הגדול.
כך נוצר מצב שבגן עדן מתנהל עולם חשוף עם מעט מאוד מחסומים בין האדם לאדמה, וללא תלות בין האישה לגבר.]

את פשר ההזמנה של האדם להיכנס לגן עדן ניתן רק לשער. הקב"ה ציפה וקיווה שניתן לחיות בנוכחותו ובקרבה לאדמה במידה נכונה, בידיעת הסוד והמינון הנכון של לעובדה ולשומרה. יש כאן תקוה לאינטימיות משולשת מסוג מיוחד ועדין ביותר. גן עדן.
אדם הראשון חטא וגלה מגן עדן. מכאן ואילך תחול רק הידרדרות של מערכת היחסים באותו משולש. רצח הבל ע"י קין רק ירחיק יותר את עובד האדמה (קין) מהאדמה ('לא תוסף תת כוחה לך') עד כדי בניית העיר הראשונה. בניית העיר הוא הסמל המובהק ביותר של ייאוש מקרבה של אדם – אדמה -בורא עולם. המבול יבטא שלב נוסף בשבירת התמימות הראשונה – ניתוק האדם מהאדמה ע"י מי המבול השוצפים. האל המפוכח שאיבד הרבה מתמימותו קובע ביציאה מהתיבה כלל חדש :…
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו התחושה הברורה היא כי הקב"ה שבע ההימורים והניסיונות, מרחיק את האדם מהאדמה. האדם החדש יהיה כל כך מנותק מאיכות סביבתו שהוא רק יבנה לגובה – עד גובה השמים, מגדל בבל. בסוף פרשת נח ישנה הרגשה כי הבריאה החדשה שאחרי המבול ואחרי המגדל, תחיה בניו – יורק, שיקגו, הונג קונג ולונדון, ללא תודעת מקום וזיקה לאדמה. אתגרי הטכנולוגיה (בני קין ומפעלם) יבודדו את האדם בעיר, ואילו האדמה תשוב ליוצרה ואהובה הראשון.

עם זאת האל שאיבד הרבה מתמימותו הראשונה, מפתיע בתשוקתו ואמונתו בתמונת התשתית.
ויאמר ה' אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך [בראשית יג].
הקב"ה לא מתיאש מהמשולש שלו עם האדם והאדמה, מהתקווה לקרבה ואינטימיות. יש כאן את מופלאות המושג "תמימות שניה".
את אדם הראשון יחליף אברהם (ובהמשך עם ישראל), ואילו את גן עדן תחליף ארץ ישראל. על ארץ ישראל נאמר ביטוי "גן עדני" מובהק
יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (דברים יא).

להבנתי, הביטוי הברור ביותר של "לעובדה ולשומרה" הרי היא מצוות השמיטה של פרשתינו, פרשת בהר.פרשת בהר עוסקת באריכות רבה במצוות שנת השמיטה והיובל. שני מוקדים עיקריים למצווה זו: שמיטת הקרקע, ושחרור העבדים. אחת לשבע שנים אנו נקראים לשמוט האדמה ולשחרר את העבדים ואילו ביובל יש חזרה מוחלטת של האדמה לבעלים הראשוניים, ואילו העבדים משתחררים לחלוטין – אף אם רצונם להישאר עם אדונם. לראשונה בתורה מופיע מושג הגאולה בהקשר השמיטה והיובל (פרק כה פסוקים כד ו-מח).
אין כאן גאולה בדמות משיח. אלא גאולת האדמה וגאולת האדם. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:-גאולת האדמה מיד האדם שעבד בה, ו-(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:-גאולת האדם הנמצא זמנית בחסות אדון. הגאולה מבטאת את ביטול הזיקה. אדם גאול הוא אדם שזהותו היא עצמית אימננטית – ולא תלויה בהגדרת זיקתו לאחר.
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (כה-נה)
פסוק מסכם זה מבטל כל צורה של עבדות, בכל ביטוי שהוא. מאתגר הוא את אשליית הכוח שיש לנו כמנהלים, כמעבידים, כבעלי מעמד. מבחינה זו כפי שאמר רבי יהודה הלוי: 'עבד ה'- הוא אכן לבדו חופשי.
זהו מצב הדומה לגן עדן. לא העושר והקניין מגדיר אותנו, לא מעמדנו מול זולתנו אלא יכולתנו להגדיר את זהותנו האישית מתוך הנקה עצמית ורק משם – לאינטימיות בעלת אופי בלתי אינסטרומנטלי עם זולתנו. התמימות השנייה עולה על הראשונה דווקא בגלל שהיא במאמץ, בעבודה קשה, מתוך תודעה תרבותית, ומתוך זיכרון הדרך.

"והָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": פסוק זה המסיים את פרשת השמיטה מבהיר מי הבעלים האמיתיים ומי נמצא כאן בגדר גר ותושב. זוהי תודעת האדם המבין מהו 'לשומרה'
ואם לא נדע לקיים את מצוות השמיטה – נגלה. בדיוק כמו האדם הראשון, כמו קין.

בפרשת בחוקותי (פרק כו) אנו מוצאים פסוקים מדהימים וקשים בהקשר שלנו. באמצע תיאור התוכחה הקשה, אנו מוצאים את התיאור הבא: לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.
בגלותינו מהארץ זוכה האדמה לשמיטה המיוחלת – כנגד כל השנים שלא שמרנו עליה ביושבינו בה.
וכך נאמר "שבעה מיני פורעניות באין לעולם…(והשביעית היא) גלות הבאה לעולם על עבודה זרה, על גילוי עריות, על שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ". (אבות פרק ה משנה ט)
זכות הקיום בארץ קשור ישירות ביכולת לקיים את השמיטה.

באשר אלינו – בטוחני כי אילו חיו היום חכמינו זכרונם לברכה, היו 'דורשים' את השמיטה החקלאית ושמיטת ההלוואות (של ספר דברים טו) לענפי המשק כולה. היו יושבים מיטב המוחות החינוכיים והכלכליים, ובודקים היאך ניתן לקיים חברה השובתת אחת לשבע שנים – בודקת את עצמה, כוחה וזהותה. בודקת כיצד ניתן באמת להתחדש כיחידים וכחברה.
פעילות יוצרת זו של 'דרשת השמיטה'- עשויה ליצור קשר מחודש עם הארץ, בעלת זיקה עדינה ורעננה עם היסודות של קיומינו. ושמא – כשם שעם ישראל נתן לעולם את השבת – תוכל מדינת ישראל לתת לעולם את מצוות השמיטה.

שבת שלום!