בפרשת קורח משתמע שגורל הבנים היה כגורל המבוגרים בשאול:

וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי:
וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (במדבר טז', כו' – לג')

ואילו בפרשת פנחס (במדבר כו', ט' – יא') נאמר במפורש:

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם <קרואי> קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:

העובדה שהבנים נענשים על מעשי האבות יש לה על מה להישען, בשמות לד', ז', נאמר:

"נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים": וכך גם בבמדבר יד', יח', "ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים": וכן בדברים ה', ח', "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי".

ברם בדברים כד', טז' נאמר: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". על זה מתבסס בעל ספר מלכים ב', יד' ו', " וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית (המלך יואש) כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ <ימות> יוּמָת".

הבבלי בסנהדרין כז' ע"ב (ובדומה בב' ברכות ז' ע"א):

"דתנו רבנן: (דברים כד) "לא יומתו אבות על בנים", מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר (דברים כד) "איש בחטאו יומתו".

אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב (שמות לד') "פוקד עון אבות על בנים !" – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: (ויקרא כו') "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו – הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: (ויקרא כו') "וכשלו איש באחיו" – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה ! – התם שהיה בידם למחות ולא מיחו".

כלומר ישנה אחריות הדדית בין דורית, ערבות הדדית באה לידי ביטוי בחובת המחאה באם המעשים אינם רצויים.

הבבלי במכות (כד' ע"א) מודע לסתירה אך מצביע על שינוי והתפתחות בין הנביאים:

"אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. … משה אמר: (שמות לד') "פוקד עון אבות על בנים", בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל יח') "הנפש החוטאת היא תמות".

נחזור ונברר האם חטאו בני קורח או שחטאו וחזרו בתשובה וכן מה ניתן ללמוד מבני קורח.

עיון בתהילים מראה שלמעלה מעשרה מזמורים מיוחסים לבני קורח, ומנהג ישראל לומר את מזמור מז' בראש השנה לפני תקיעות השופר, "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה… יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה. עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר… נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה".
אומר הרבי מאיז'בצא בספרו 'מי השילוח': "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ". זש"ה "שפת אמת תכון לעד ארגיעה לשון שקר" (משלי יב', יט'). כי זאת שאמרו אמת הוא קיים לעד והשקר שהיה בפיהם נתבטל תיכף. ומזה הפסוק יהיה להם תיקון לעתיד.

והנה דוד המלך ע"ה ביחסו במזמורים בניו ע"ש קרח אביהם. החזירו לכללו כי באם לא היה להם טובה מזה לא היה מיחסם לרע להם ח"ו, כדאיתא בגמרא אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו, וזה אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כל דבר שהיה בכלל… אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ודוד המלך ע"ה החזירו לכללו בפירוש. היינו מה שתיקן האר"י ז"ל לומר קודם תקיעת שופר המזמור 'לבני קרח' ונתפשט בכל תפוצות ישראל."

כלומר לדעת הרבי מאיז'בצא לא יתכן שהתורה מתארת חוטא ומהעובדה שדוד כותב מזמורי תהילים בשם בני קורח מכאן שלא חטאו, או שתיקנו את מעשיהם.
רש"י בתהילים (מב', א') מסביר שבני קורח פרשו מהחטא "לבני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר "ובני קרח לא מתו", ושם אמרו שירה, ושם יסדו המזמורים הללו, ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד".

נעיין בבבלי (קידושין לא' ע"ב) המביא מעשה בכיבוד אב ואם, מעשה הנחתם בדרשת אחד מהמזמורים המיוחסים לבני קורח 'מזמור לאסף',
אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. (אמר רבי אבהו, הנוהג, כבני אבימי קיים מצוות כיבוד אב ואם)

חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, (חמישה מבניו היו 'סמוכים' להוראה בעוד אביו חי, כלומר אבימי מבוגר ובכ"ז מקיים כיבוד אב)
וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, (וכאשר היה אביו עומד בפתח הבית)
רהיט ואזיל ופתח ליה, (היה רץ והולך לשער ופותח לאביו)
ואמר אין אין עד דמטאי התם. (זאת תוך כדי קריאה, כן, כן, עד שהגיע לפתח הבית)
יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, (יום אחד בקש אביו: השקיני מים)
אדאייתי ליה נמנם, (עד שחזר אבימי עם המים, אביו נרדם)
גחין קאי עליה עד דאיתער, (גחן, עמד אבימי לידו עם המים, עד שהתעורר אביו)
איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: (תהלים עט) "מזמור לאסף". (הסתייע הדבר, הדיבור ודרש אבימי את המזמור 'מזמור לאסף')

בקריאת סיפור קצר זה מעניין לחשוב מי מספר את הסיפור, האב !
האם מכאן עלינו להסיק שבעל הסיפור רומז שהאב ער ובוחן את בנו ?!
באם האב הוא ה', הרי שהאל בוחן את האדם, האם אתה אוהב, מכבד אותי רק ברגע שטוב לך או שהאהבה והכבוד קיימים ללא קשר ישיר להתנהגות האל אלי ?!

מה דרש אבימי במזמור תהילים (עט') זה:

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ…

מסביר רש"י (המתבסס על מדרש איכה רבה פ"ד):

איסתייעא מילתא – בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו
ויש מפרשים, שמקרא זה לבדו דרש 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך', קינה לאסף מיבעי ליה ! (מהי השירה על החורבן הרי זו קינה ולא מזמור) ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד). (כלומר, בכל רע יש טוב, היה יכול להיות יותר גרוע !)

ואילו התוספות מוסיף על דברי רש"י (ממדרש אליהו רבה, איש שלום, כח') ואומר:
"..אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו.
כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו ש'טבעו בארץ שעריה', אמרו שירה. אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח".

נראה שהמעשה מתאר את הבן העומד ליד אביו כבשעת החורבן, על מנת לקיים מצוות כיבוד אב ואם הפסיק מלימודו ורץ לשרתו, ברם ברגע ששב וראה את אביו מנמנם הרי שמצוות כיבוד מחייבת אותו, מחד, לעמוד ולא להעיר את אביו אך מאידך אין הוא יכול לשוב למשנתו, הרי זה כחורבן הלימוד. מה עליו לעשות ?
על כן מספר המעשה שבאותו רגע הבין את המזמור בתהילים. הרי המזמור מתאר את חורבן הבית וכיצד ניתן לשיר על החורבן, אלא שגם בחורבן ישנו זיק של תקווה, לרש"י התקווה היא בכך שרק המבנה, בית המקדש חרב ואילו העם חי וקיים. לדעת התוספות התקווה היא בגאולה הן של שערי המקדש והן של בית קורח.

כך גם אבימי הבן, ההתלבטות הביאה לתובנה 'מזמור לאסף', ניתן לשיר על חורבן הבית, החורבן אינו טוטלי, ניתן ללמוד גם בהמתנה לאביך המנמנם. כיבוד אב אמיתי אינו מתקיים אך ורק כאשר האב ער, גם בעומדך בפני אביך המנמנם אתה מכבדו.
המדרש (ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב') מקשר בין בני קורח ומצוות כיבוד אב, באומרו: "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב "מפני שיבה תקום", מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד "רחש לבי דבר טוב". ".

מעניין לראות כיצד מפרש ה'פני יהושע' את הסוגיה (ר' יעקב יהושע פלק ב"ר צבי הירש נולד בשנת תמ"א (1680) בקראקא. נפטר תקט"ז (1756) באופנבך שבגרמניה.):

"…ולאו היינו מזמור עט' שכתבו רש"י ותוספות אלא מזמור עג' שהן תחילת דבריו של אסף שאמר "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב: וַאֲנִי כִּמְעַט <נטוי> נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן <שפכה> שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה". הנה אלה רשעים וכל המזמור שהיה מצטער מאד על אריכות הגלות כדכתיב נמי "(שם, יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם".

וכמעט רוב מזמורי אסף בספר שני (בתהילים) הכול על אריכות הגלות האחרון ביד בני עשו ומסיים שם באותו המזמור "(שם, כד') בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי".
ואיתא במדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתח') אמר ר' יהודה בן בתירה בעצת תורה תנחני ואחר כבוד תקחני, כבוד גדול שכיבד עשו את הוריו (יצחק ורבקה) שאתה עתיד לעלותינו,
רב הונא בשם רבי נחוניא איחר כבודו של יעקב בעוה"ז בשביל כיבוד גדול שכיבד עשו את הוריו ע"ש בילקוט עוד באריכות.
והיינו ממש כעין עובדא דאבימי מצינן נמי בעשו שקם על אביו והיה מאכילו ומשקהו תמיד.
וא"כ בהאי מילתא מסתייע מילתא דאבימי שהבין במזמור פסוקי אסף והיינו נמי דכתיב "מזמור לאסף", דכיון שלא מצינו לעשו אלא מצוה זו מכבוד ניתן לו שלוה כ"כ בעוה"ז ומהן אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ז ובעה"ב והיינו דסיים במדרש על ואחר כבוד תקחני שאתה עתיד לעלותינו,
כן נראה לי נכון וברור בעזה"י לולי דרש"י ותוס' כתבו בענין אחר דקאי על מזמור ע"ט, ואף דלפי מה שכתבתי נתישב ג"כ על מזמור ע"ט אלא דנראה לי עיקר דעיקר הדרש אתחילת מזמורי אסף קאי ואפשר דה"ה לכולהו דאיירי בהאי ענינא דוק ותשכח ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

הפני יהושע (שלא כרש"י והתוס') מסביר שכוונת הסיפור לרמוז על פרק אחר בתהילים (מזמור עג') ואבימי מכבד את אביו בכל מחיר כולל ברגע קשה זה כשאביו מנמנם ולכאורה אינו שם לב. אבימי דורש ולומד מכיבוד אב של עשו ליצחק, עד כמה חשובה מצוות כיבוד אב ואם, שהרי ידוע שעשו לא קיים מצוות פרט לכיבוד אב, ומצווה זו עשה בצורה מכובדת, כיבד את אביו יצחק בבגדי מלכות ובשל קיום מצווה אחת זכה לחיים טובים. באם עשו זכה בטוב אף אני אבימי אזכה בטוב.

יש הלומדים לשיר מזמור במבט על החורבן, יש הרואים בחורבן רמז לעתיד טוב יותר ויש הלומדים ממקרה אישי עד כמה צריך ואפשר ללמוד מהעבר, גם מדמויות הנתפסות כשליליות. אם כן 'בני קורח לא מתו' ואולי אף 'קורח' בא ללמד, אף הם מאבות האומה.

עד כמה גדול כיבוד אב ואם !