א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':(במדבר טז)
'ויקח קרח' – מה לקח? האם לקחו ליבו, האם לקח עימו אנשים לצד אחד כנגד משה, האם לקח חלק כבכור בויכוח על מעמד הבכורים שהומרו בכוהנים? דעות רבות למפרשים אך הכתוב מבהיר שבכוונתו להותיר לקורא להשלים את החסר.
המשך דברי קרח 'כי כל העדה כולם קדושים' אף הם אינם ברורים, מהי 'עדה קדושה'?
ברם האשמת קורח את משה ואהרון ברורה, חטא ההתנשאות. כדברי האומר 'אילו לא חטאתי הייתי מוטרד מדבר הגרוע מעבירה, והגרוע מעבירה הוא חטא הגאווה'.
כתגובה להאשמת קורח ועדתו אין משה נאלם דום, אלא מציע את מבחן האש. מבחן האש כבר פעל בעבר, האש פגעה, שרפה את נדב ואביהוא בהביאם 'אש זרה'.
דומה שלא בכדי בוחר משה באש כמבחן, האש מסמלת עבורו את הבעירה הפנימית בזוכרו את הסנה הבוער ואיננו אוכל, האש יכולה להיתפס כמתנשאת, עולה מעלה ומכלה, ברם ישנה אפשרות אחרת והיא ראיית האש כמאירה וכמחממת.
בחסידות גור ישנה הבחנה בין 'אור מאיר' לבין 'אור שורף', בין אור המאיר מעצמו כפני אדם שאורוּ פניו או כאדם המאיר פנים, לבין אור המאיר אך ורק בשל העובדה שיש מה שנשרף. מכאן על המדליק נרות שבת או חנוכה לברר האם האור שהדליק מהותו 'אור' או שריפה.
וכדברי הגמרא בבבלי סוטה, יז' ע"א: "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן." דרשה המתבססת על האותיות המשותפות 'אש' והאותיות המבדילות 'יה'. החיים המשותפים בין בני זוג מהותם בבירור מהות הקשר.
מבחן האש הופך לסמל ולסימן הנוכח במשכן – יש להניח את המחתות כציפוי, כריקוע למזבח –
(ב) אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: (ג) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר פרק יז)
המחתות כמראות (שמות לח', ח') יהיו לאות, יש להרימם מן השריפה, נראה שמהותם בהעלאת השאלה, האם בהרמה זו יש מן ההתנשאות?
כך גם בחתימת הפרשה (במדבר, יח', כה'–לב') בציווי לקיחת מעשר שהוא תרומת ה' לכוהנים עולה השאלה האם יש בתרומה משום התנשאות או שכר עבודה. דומה שהתשובה לשאלה נותרת בידי הלוקח.
(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר: (כז) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב: (כח) כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (כט) מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: (ל) וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב: (לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (לב) וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ: (במדבר פרק יח)
נשוב לשותפיו של קורח עליהם נאמר 'נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם', האם על הנשיא להתנשא או שמהותו אמורה להעיד על מעמדו.
בדרך זו יש לעיין במשנה באבות (פ"ה) האומרת:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו."
על פי המשנה, מחלוקת שאין סופה להתקיים – אינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו. אין במשנה דיון כנגד מי חלק קרח, כמצוין במחלוקת לשם שמים – כהלל ושמאי. יתכן לומר שהמחלוקת הייתה רק מצדם של קרח וכל עדתו. כלומר מחלוקת שאינה לשם שמים הינה מחלוקת רק מצד אחד, אדם או קבוצה המעוניינים לחלוק אך ורק לשם המחלוקת, יש בה משום התנשאות ולא כמחלוקת על עניין מסוים.
מה כוונת המשנה – שאין סופה להתקיים? הרי עצם קיומה של פרשת קורח גורמת למחלוקת זו להתקיים. לכאורה דומה הדבר לצווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח" – בכל שנה אנו מצוום ב"זכור" ולכאורה אין כאן מחיית זכר עמלק. אולי זו היא מחיית זכר עמלק כאשר זוכרים ומבינים את משמעות העמלק ואת אותה משמעות מוחים, אף כאן אנו זוכרים ומציינים את מחלוקת קורח, ולמדים ממחלוקת זו מה אין לעשות. לימוד זה יביא להבנה כדברי הגמרא בסנהדרין (דף ק' ע"א): "אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז' ה') 'ולא יהיה כקרח ועדתו'." (על מרידת קורח ומניעיה עיין במאמרו של מ. בר בתוך מחקרים באגדה תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף הינמן, תשמ"א)

מכאן לכללי התנהגות במחלוקת
הגמרא בחולין (דף פ"ט ע"א) אומרת: "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר 'תולה ארץ על בלימה' (איוב כו'). רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר 'ומתחת זרועות עולם' (דברים לג'). אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם' (תהילים נח'). מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'. יכול יגיס דעתו (כלומר תהא דעתו גסה, זחוחה)? ת"ל: 'מישרים תשפטו בני אדם'."
רש"י מסביר את דברי רבי אילעא "על זכות אותן שנחשבו בלימה" (בלי-מה) ישנו כאן קישור בין דברי רבי אילעא לדברי רבא או רבי יוחנן שנאמרו לפני-כן בגמרא.
"אמר רבא, ואיתימא (ויש אומרים) ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרון יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח') ואילו במשה ואהרון כתיב 'ונחנו מה' (שמות טז'). ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא (כתוב כאן) 'ונחנו מה' וכתיב התם (וכתוב שם) 'תולה ארץ על בלימה' (איוב כו')."
כלומר, משה ואהרון בטלו את עצמם לגמרי במחלוקתם כנגד המתאוננים, לעומת אברהם שהשווה עצמו לעפר ואפר. משה ואהרון אמרו "ונחנו מה" אמירתם, ביטולם העצמי נתפס כמאפיין את גדולתם. עורך הגמרא צירף לביטולם העצמי של משה ואהרון שלש מימרות של אמוראי ארץ ישראל בכותרת "אין העולם מתקיים אלא בשביל…" ובהם ישנה הדרגתיות:
מדרשת רבי אילעא – הבולם עצמו בשעת מריבה
דרשת רבי אבהו – משים עצמו כמי שאינו
דרשת רבי יצחק – ישים עצמו כאלם אך לא לדברי תורה, ומצד שני יש להזהיר שמא יגיס את דעתו ויקפיד לשפוט במישרים.
מהתאפקות דרך נוכחות אך בביטול עצמי, ועד למצב בו אין יכולת תגובה – אילמות.
על דרשת ר' יצחק כותב המהרש"א בביאורו: " 'יגיס דעתו' – ועוד נראה לי לפרש על פי מה שאמרו במסכת תענית ( דף כ' ע"ב) בעובדא דר' אלעזר בר' שמעון שהיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון כמה מכוער אותו האיש, והשיב לו: לך אצל האומן שעשאני. ועל זה הזהיר כאן שלא יגיס דעתו לומר כן, אלא מישרים תשפוט בשכלך את בריאת בני אדם כענין שנאמר '.. עשה האלוהים את האדם ישר וגו' (קהלת ז' 29)."
המהרש"א אומר שלימוד תורה יכול להביא את האדם לידי טעות, דעתו תהא גסה עליו, ומתוך טעותו של הלומד יש ואדם יפגע (כמעשה בתענית).
מדרשות אלו בחולין נלמד שויכוח, מחלוקת ומריבה מחייבים גדלות מצד החולקים והאדם נתבע לבטל את עצמו למרות שלדעתו הוא צודק .
מעניין לראות מה שאומרת הגמרא בעירובין (יג, ע"ב):
"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים – מפני מה זכו בית-הלל לקבוע הלכה כמותם? – מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי; ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית-שמאי לדבריהם. ללמדך, שכל המשפיל עצמו – הקדוש-ברוך-הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקדוש-ברוך-הוא משפילו."
ניתן ללמוד שגם בשעת מחלוקת ישנם כללי התנהגות.
המאירי (בית הבחירה) מסיים את פירושו על פרק ו' (חולין) באומרו – " לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות, וכל עוד שמעלתו מיתווספת תהא גאוותו מתמעטת… לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלוקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבים, דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה על בלימה (איוב כו' ז')…"
ונסיים בדברי ר' נחמן מברסלב בזכות המחלוקת:
"שמעתי בשמו שאמר, שעל-ידי המחלוקת שחולקים על האדם עושים לו טובה כי על-ידי זה יכול לגדול ולצמוח. כמו כשנוטעים גרעין בארץ: אם היתה כל הארץ הדוקה יחד לא היה אפשר שיגדל ויצמח מהגרעין אילן, ובהכרח שתחלק הארץ קצת כדי שיהיה מקום לאילן להתגדל. כמו כן על-ידי המחלוקת שחולקים, על-ידי זה נותנים לו מקום להתגדל ולצמוח." ('כמו גרעין' בתוך: 'תיקון הלב'/פנחס שדה)
וכדברי בעל 'דגל מחנה אפרים' נכדו של הבעש"ט זרע הנזרע באדמה חייב להירקב בטרם יצמיח, מחלוקת לשם שמים הכרחית וסופה להתקיים ולקיים.