"זאת חקת תורה …" (במדבר יט, ב)

המונח "חוקים" (להבדיל מ "משפטים"), עימם נמנים הכללים שמתווה פרשת פרה אדומה, מסמל את אותם הציוויים אשר "אין תועלתם ברורה" (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק כ"ו).

פרשה זו רוויה בייצוגי מוות, החל בסוגיית טומאת המת, דרך מות אהרון וכלה במחסור במים, והנחשים המכישים:
"וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. (כא,ה-ו )

יש קשר לדעתי בין מושג החוק אתו הפרשה פותחת, לנוכחות המוות המופיע לאורך הפרשה.

האמביוולנטיות של הסובייקטיב כלפי מושג החוק בעולם המודרני, קיבל ביטוי בסיפור 'לפני שער החוק' בו מתאר קפקא את האדם אשר רוצה לראות את החוק ולהיכנס אליו, וכך בעודו ממתין ליד השער הוא רואה כיצד השער נסגר לנגד עיניו – שער שנועד רק לו – והוא לא זוכה להיכנס אליו. בדומה ליוסף ק. נענש משה בפרשה זו כשמשה בכעסו על בני ישראל, מכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שצווה ע"י ה' "וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו". כלומר מה שסוגר כאן את כניסתו לשערי ארץ ישראל הוא החטא של המיידיות,הרמת היד הפזיזה במקום הפניה ונשיאת התפילה, הדורשת אמנם אורך רוח אבל טומנת בחובה את המעבר לממד אחר, לממד הקדושה:
" וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. (כ', יא-יב) ה"חוק" הינה מילה שלרוב מרתיעה… אך מצד שני היא מציינת את "מבנה העולם" את הצד הקבוע, מקום הגבול שלא ניתן להזזה.
כוחו של החוק הינו בממשותו, ובהיותו כשער המציב לפניך את השאלה: האם תכנס אליו או לא? ואולי אף יותר מכך האם תיצור אותו או שמא תעדיף לנסות ולחיות בעולם בו אין חוק וגבול.

שלמה המלך אומר "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"(קהלת ז, כג) ועל כך דרשו חז"ל: "זאת חקת התורה, רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשנט).

יש קשר בין החוק ובין הממשות, לאקאן מדבר על חמקמקותה של הממשות, אשר הדמיוני והסמלי מתלבשים עליה בעודה נעלמת. כלומר דווקא הממשות הקרובה על כל ה'ככות' שבה, נשארת עלומה. בדומה לברון מינכהאוזן צריך האדם לאחוז בציציות ראשו על מנת לראות את הממשות אשר הוא חלק ממנה.
החוק על פי תיאורים לא ניתן להבנה, ולכניסה לתוכו (אולי אף יותר מכך, כאן טמון סוד כוחו של החוק, משום היות גבול בו הנך חוזר ומתחכך, נחבט ודופק על שעריו, לא מצליח לחדור אותו, אבל בינתיים משהו בך משתנה, ואתה הופך לאחר).

כאן, בנקודת המפגש בין האדם לחוק, נכנס מוטיב המוות שבפרשה. בעוד שבמשל של קפקא, המוות מהווה את הסיום הטראגי של האדם החפץ להיכנס אל ה'חוק' ולעולם יישאר מחוץ לחוק, בעולמם של חז"ל אנו מוצאים אופציה אחרת ביחס שבין האדם והחוק: המוות הוא זה שמהווה את האפשרות של הכניסה אל תוך סודו של עולם החוק.

בהמשך פרשתנו, על הפסוק: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" ( במדבר יט, יד) דורש ריש לקיש: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (שבת, פג).
הפסוק "אדם כי ימות באוהל", משפט המתאר מציאות הקשורה לחוקי טומאה וטהרה, הופך בקריאה המיוחדת של חז"ל למשפט הדרכה, לא תיאור מקרה, אלא הכוונה. המוות הופך להיות הכלי והיחס המאפשר לך להיכנס לעולם התורה. ישנה חשיבות לסוג מסוים של המתה, דרכה האדם יכול להיכנס אל החוק.

המוות למעשה הוא זה שמהווה את האפשרות לפתיחה אל תוך הממשות.
בפירוש שנותן עמנואל לוינס על המפגש בין אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב*:

" מה יעשה אדם ויחיה?
אמרו לו: ימית את עצמו.
אמר להם: מה יעשה אדם וימות?
אמרו לו: יחיה את עצמו".

מפרש לוינס: "המוות כמוליך אל החיים, והחיים כדרך המוליכה למוות – זו חוכמה פרדוקסאלית במבט ראשון, והיא בעלת משמעות רק אם מבינים את החיים ואת המוות כפשוטם וכמדרשם.
מי שחי חיים הקרויים עזים, רוויי תאוות ושאיפות, מאבקים ותחרות, חי חיים מסוכנים, חיים קצרים: זה למות. אלה חיים שוחקים, המזרזים את המוות. המוות אינו רק סוף החיים, אלא זה השם שראוי לתת לחיים זהירים ומאופקים… חיים שקטים ובינוניים, אולי זו הבריאות וחיים ארוכים…

אבל ללא ספק הדברים שהוחלפו בין אלכסנדר הגדול וזקני הנגב אומרים יותר. האומר שהמוות יכול להוליך לחיים רוצה כנראה לומר שכל משמעות החיים, כחיים אנושיים, מתחילה רק מעבר לאגואיזם של הקיום הביולוגי. שמלכתחילה החיים האנושיים הם חיים עם האחרים, מעבר להתמדה בקיום, מעבר ל conatus essendi — (ההתאמצות להיות) "בכל מחיר". נאמר כאן שהחיים האנושיים האלה, היחסים האלה עם האחרים – ובלי להתחשב בניתוקי הקשרים ובחידושם – הם כבר אהבה. ושהאהבה היא הקרבת עצמך ההולכת, בכוונתה העיקרית, עד המוות למען האחר. כוונה זו, שלא באה לידי ביטוי, מפיחה חיים במעשי החסד שמחברים בין בני האדם. זה המוות המאפשר את החיים. המוות הדורש את כל כוחות החיים כדי לעמוד באתגר שהוא מעמיד.

המוות המוליך לחיים פרושו, שהחיים מפסיקים להיות מרוכזים ביחיד אלא בתהליך החיים עצמו שהיחיד, הינו כלי שרת בידיהם.פרושו פתיחה אל עבר ממשות חיים רחבה יותר.

לא מזמן סיפר לי חבר שראה סטיקר "יש עוד מלבדי".

המוות, הינו הוויתור שעל פי חז"ל מאפשר לנו את הכניסה, אינך ממתין להיכנס לחוק ואז מזדקן ופוגש במוות בתחושת פיספוס והחמצה, אל דרך ה'מוות' הינך מוצא את עצמך בחסד המאפשר לך להיכנס אל תוך עולם החוק. החוק הינו העולם המשאיר אותנו בקווי התפר בין הפיתוי להתאיינות מתוך הממשות לבין החיים בתוך הממשות. הגבול והחוק מאפשרים את היחס בין הקבוע לבין החדש, בין גדות הנהר לבין התנועה והזרימה. המוות מאפשר את המצב בו החוק אינו גבול אלא שפה, אינו נוקשות אלא מפגש.

התורה הינה חוק, ויש דרך להיכנס אליה,
"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה, ג).

שבת שלום!

* קריאות תלמודיות חדשות, עמ' 50