מכירים מצב, שבו לפני ארוע גדול, הרצאה טעונה, ניתוח קשה, אנו אומרים לאלוהים שבשמים או שבליבנו: אם זה יצליח אעשה כך וכך טוב יותר?
מספר הפעמים שאמרתי דברים כאלה בטרם הרצאה חשובה, או לפני פגישה עם תורם כבד, ממש מביך. כך הם ימים אלו של-ספירת העומר. העונה החקלאית שבין פסח לשבועות, היא עונה מאוד טעונה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
ספר ויקרא, פרשת אמור-פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', למחרת חג הפסח את קורבן העומר. הקרבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם 'עומר התנופה'.

ימי הספירה היו ימי קציר ודאגה. בתחילת האביב, שהוא מועד חג הפסח מתחיל קציר השעורה ("כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" – שמות ט לא) וממנה מונפת מנחת העומר. לעומת השעורה שמבשילה בתחילת האביב, החיטה מבשילה בסוף האביב, ובמועד חג השבועות מתחיל קציר החיטה ("וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" – שמות לד כב), ומביכוריה מונפת מנחה חדשה, היא מנחת שתי הלחם הנאפית חמץ. בגשם האחרון לפני כשבוע, שאלו אנשים –האם זה מזיק? ואכן – זה עשוי היה להזיק לחיטה.

התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת מעבר מאוכל גס שמשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, לאוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים, והספירה מבטאת את הציפייה האנושית, לאכול לחם חיטה טרי מהשנה החדשה. ימים אלו של ספירה, יכולים להיות ימי מודעות לפערים חברתיים. לרעבים ללחם. בין המסתפקים בשעורה, לאוכלי החיטה.

כאמור-הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהמשך הקציר יהיה טוב עד שבועות. ספירת העומר מדי יום, נועדה להזכיר את התלות, וכי כל יום שעובר בשלום, ללא נזק לחקלאות, אינו ברור מאליו. לכן נקבעו טקסים לציון תקופה זו, כביטוי לחרדה וכניסיון התמודדות עימה.‏ חרדה אחרי הפסח, תפילה בימי העומר, והודאה בחג הביכורים.

בימי התלמוד שאחרי חרבן הבית נוסף רובד נוסף בו ספירת העומר מבטא תקופה של אבל:
"אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה… כולם מתו מפסח עד עצרת" (מסכת יבמות סב ע"ב)
במדרש יש תוספת קטנה:
"אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!" (בראשית רבה סא)
מתואר כאן אסון נוראי. עשרים וארבע אלף תלמידים של גדול הדור, רבי עקיבא, מתו בימי ספירת העומר. מפני שלא נהגו כבוד זה בזה או בגירסת המדרש 'שהיתה עינם צרה אלו לאלו'.
יש קשר בין הרגישות החקלאית לרגישות האנושית. צמיחה ארצית ואנושית דורשת מודעות. אחרי האסון נותרו חמשה תלמידים איתם התחיל רבי עקיבא הכל מחדש. "תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. ומלאו אל כל הארץ תורה!". בחיבור בין המקורות ניתן לומר ש'לכבד' זה, בעצם, להיות בעין טובה.

שנזכה לארץ פורחת הן בחומר, הן ברוח. שניגע בחרדה, שנפתח פתח לתפילה. שנדע גם להודות.

שבת שלום!