זאת לא הברית הראשונה שהקב"ה כורת עם ישראל. בהר סיני העשן נכרתה כבר ברית, זאת של הברקים וקול שופר חזק, החרדה הגדולה ודבר האלוהים שיוצא במשפטים קצרים אשר רובם מנוסחים בלא! "לא יהיה לך אלוהים אחרים", "לא תנאף", "לא תגנוב". כאן בפרשה שלנו בעבר הירדן, מעט לפני הכניסה לארץ, משה מצווה על כריתת ברית נוספת או אולי חידוש ברית או ברית המשכית לסיני. בטקס הברית הנוכחי ,כמו בכל טקס מוקפד, התפקידים מחולקים בקפידה. כל אחד עומד במקומו הקבוע מראש, הטקסט מוכן וגם התפאורה, אולם התוכן קצת מפתיע.

במעמד הברית שלושה שלבים: בנית מזבח, כתיבה על האבנים וטכס קריאת הקללות והברכות.

בנית המזבח והקרבת קורבנות נועדה לשם הודיה לאלוהים והבעת שמחה על הרגע המיוחל של הכניסה לארץ אחרי המסע המפרך. כתיבת התורה על אבנים גדולות ומסוידות בעבר הירדן היא הכנת שלט חוצות ענק שבו הוראות אל אוסף אנשים המתרגלים את עצמם ארבעים שנה להיות עם. החלק המרכזי והטקסי של קריאת הקללות והברכות נפתח בהכרזה חגיגית של משה, הכהנים והלויים אל כל ישראל:

דברים כז (ט) … הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

המשנה בסוטה (ז,ה) מתארת את הטקס באופן חזותי: זהו טקס מתן ברכות וקללות, הברכות על הר גריזים והקללות על הר עיבל. שישה שבטים עומדים על הר אחד ושישה שבטים על הר השני ממול והכוהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע. הכוהנים מקיפים את הארון, והלויים מקיפים את הכוהנים. הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה והעם עונים אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה…ואלו עונים אמן.

במקרא הטקס נפתח בקללות. לא לאווים – ציווים על מה אסור כמו במעמד עשרת הדברות בסיני אלא ב "ארור" – קללה. אין הוראה אלא מיד קללה וכולם עונים אמן. למה לקלל? יש לי בבית שני ילדים בני ארבע ואני עסוקה מאוד בימים אלו בלהסביר ולתרגל איתם את השפה העברית, במיוחד את שפת ה"קללות" המגוונות שהם קולטים ומאמצים בתמימות. והנה כאן אלוהים מקלל ! יופי של מודל! אם הוא יכול…

מעניין להתבונן בעברות עליהן מגיע קללות, העברות הן אישיות: מי שעובד אלילים (והרי כולנו עובדי אלילים רבים ויום- יומיים), מי שמקלל את אביו ואימו, מי ששוכב עם אחותו, חותנתו, גונב את אשת אביו, מכה בסתר… עברות עם השפעה חברתית אך עדיין קשורות בך אישית: פולש לגבול של אחרים, מטה משפט חלש, לוקח שוחד. לרשימת העברות יש משותף: בדרך כלל העברה נעשית בסתר, קשה מאוד לציבור לדעת עליהן, לעיתים רק לאחר שנים רבות נחשפות עברות התעללות מינית בתוך המשפחה, העיתונות מספרת על פלישה לשטח של השכנים רק לאחר המעשה. בעצם האדם הפרטי והחברה חשופים לעברות חמורות שהן מוסוות מעיניו. אלו נורמות התנהגות שהן יסודות של החברה ויש קושי גדול מאוד לדעת האם וכיצד השכן שלנו מקפיד עליהן. בטקס הברכות והקללות אלוהים נותן את האפשרות לעם לקלל את כל אותם עוברי עברות שאינם יודעים מי הם אך הפחד מפניהם מחלחל עמוקות לנפש. אנשים פרטיים עומדים יחד ומקללים באופן פומבי ובכך מוצאים פורקן לכעס ולפחד, אולם חזק מכך- עצם ההוצאה של קללה מכוח הדיבור שלי יש בה כדי לחייב בדין את כל אלו שיתכן ולעולם לא יועמדו לדין.

ועוד מחשבה עולה בי בעניין הכוח שניתן לקלל והיא שדווקא בזמן הטקס הפומבי האדם בעצם לא מקלל את האחר אלא את עצמו, את יצרו הרע! האדם שומע את העברות הקיצוניות ולכאורה בקלות יכול לדחותן- הם אינן שלי ורחוקות מעולמי. אלוהים יודע אותי ומכיר את יצרי הרע ומורה לי לקלל אותו. האם אני מכיר אותו? ההכרה ביצרי הרע, בחלק הזה בתוכי שלא מכבד את כל הגבולות של החוץ, שעובד אלילי שווא בדמותי או בדמות אמונתי ותכונותיי ומאמין בהם, החלק שמשקר לעצמי. הכרה ביצר שלי מפנה מקום גם לומר לעצמי "ארור " החלק הזה שבי.

מדוע היצר הרע שלי ארור, מקולל? קל לקבל את החלקים של הברכה שבי ובסביבתי, החלקים בטקס שהם חסדים מאת אלוהים – על כך אפשר לענות אמן בשלווה. החלקים ששייכים ליצר הרע גם הם שלי ואולי צריך לזקק מתוכם את כוונת האמת הקטנה החבויה בהם. היצר הרע הוא בעצם האמצעי שלנו לברוח מהיעוד שלנו, מהמשימה שלי, מתפקידי בעולם.

ההחלטה לקבל את תפקידי בעולם כפרט ובמעמד הטקס כעם מבקשת שנדע להכיר את הברכה בעולם ויתרה מזאת לראות את החלקים שבנו שהם ארורים, ואולי ההכרות עם יצרי הרע תשחרר אותי לקיום המשימה שלי.