מה הוא סוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל? זה פלא גדול. מאז הובטחה הארץ הזו לזרעו של אבינו אברהם, התקופות בהן ישב העם בארץ המובטחת היו קצרות בהרבה מהתקופות בהן נכסף אליה כשהוא מחוץ לה. משך גלות מצרים היה ארוך מימי שבתם של האבות בארץ, תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון ושני קצרה מהגלות בת אלפיים השנה. זוהי ארץ מובטחת שאין בטחון ארוך טווח בישיבה עליה. ובכל זאת, לאורך הדורות, עיני היהודים תמיד היו נשואות לכאן. מדוע?

פרשת "עקב" מספקת שני הסברים המשלימים זה את זה. ראשית – זוהי פשוט ארץ טובה. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח, ז-י).

אבל בהסבר הזה לא די. התיאור הגן-עדני הזה – שפע מים, עושר ופריון – יכול להתאים לעוד ארצות באגן הים התיכון. ובמידת מה, התיאור הזה גם מטעה. שכן, אף כי יש כאן נחלי מים, עיינות ומי תהומות בבקעה ובהר, לא מהם ניזונה הקרקע הפוריה. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. (דברים י'א, י-יא).

מטר-השמיים אינו דבר קבוע ומובטח. לא רק הכמות קובעת, גם העיתוי. גשם שוטף שאינו בעיתו, אינו גשם ברכה. הוא קללה. כולנו יודעים זאת וכולנו צופים בכך בדאגה מידי שנה. עם כל החידושים הטכנולוגיים, אי אפשר לחזות מראש, אצלנו בשכונה, אם תהיה זו שנה ברוכה או שחונה.

מי קובע? יש כאן גורם נוסף, סמוי מעינינו, שמכריע. הכתוב מגלה לנו כי הארץ הזו היא אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם (שם, יב-יז).

אלהים קובע, אבל מעשינו על הארץ הם סיבת קביעתו המשתנה. יש יהודים הקוראים את פרשיית "והיה אם שמוע" כל יום, שחרית וערבית, אבל איני בטוח אם כולם אכן חשים כי הארץ הזו היא ארץ אשר ה' דורש אותה, ארץ שעיניו בה תמיד, ומה זה אומר בעצם על כל רגע מחיינו. כאן אי אפשר להתחמק ממבטו ולו לרגע.

מצויירת כאן תמונה מופלאה – רק כאן, בארץ הזו, יש אפשרות לקשר מתמיד בין האדם, העם, האדמה ואלהים.
עם, ארץ, שמיים. קיומה של הברית ביניהם מסומן במים.
אבל זו גם תמונה מעוררת יראה – האם אנחנו בכלל מוכנים להיות נראים, מלמעלה, תמיד?

נסו לדמיין את תחושתכם אילו הייתם כל הזמן נראים. אי אפשר להחביא, אי אפשר להסתתר, השקרים המתחכמים ביותר לא יועילו – רואים אתכם.
אבל אולי זה תלוי בטיב המבט שאתם מדמיינים, מבט המרמז על תמונת האלהים שיש לכם. נסו לדמיין את עצמכם שוב, הפעם כילד קטן, שאימו תמיד רואה אותו, את צרכיו ומכאוביו. מה מבט כזה נותן? האם אין חלק גדול מפעולתנו בעולם נעשה כדי ש"יראו אותי", תולדת חסרונו של המבט המלווה הזה?
ומה טיבה של הפעולה המבוטאת במילים "דורש אותה תמיד"? "דרישה" נמצאת על המתח שבין תביעה, בקשה, שאלה מתמשכת. והיא כנראה לא מופנית אל הארץ, אלא אל היושבים עליה. יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת-חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ…. טז וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד. יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. יט וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י', יב-יט).

האם אנחנו מוכנים להיענות לתביעה, בקשה, שאלה? האם אנחנו רוצים להתקרב לשואל, שאינו נושא פנים, ואינו נוטל שוחד, ועושה משפט חסד עם יתום ואלמנה וגר? האם להיראות על ידו אינו גם להיבחן אם עדיין רצוננו להידמות לו?
ומה הוא רואה, עכשיו, כאן? אני יכול לדעת רק מה אני רואה, בעיני בשר ודם. אני רואה בנין ואני רואה הרבה הרס, אני רואה שאיפת חיים אבל גם מוות המוני ואובדן. אינני בטוח שאני רואה מחוייבות מתמדת לברית עם הגבוה מאיתנו, תהא אשר תהא ההגדרה האישית של כל אחד את המושג "אלהים".
אולי זה מסביר את הכמיהה המתמשכת, הכמעט-מיתית, לארץ ישראל, וגם את הקושי להיות בה. יש כאן סיכוי להשגחה אלהית מתמדת. אבל ההשגחה הזו תובעת כל הזמן: נאמנות, מסירות, כנות ואחריות.
אם נמלא את חלקנו, מבטיחה הפרשה בפסוקי הפתיחה שלה, אלהים ישמור על הברית הזו. הוא מחוייב לה עוד טרם היותנו. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז', יא).

אלהים זוכר, אבל אנחנו מועדים לשכוח. הכתוב מזהיר אותנו פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. (ח', יב-יח).
האם זה לא בדיוק מה שקורה לנו ממש עכשיו, בטחוננו הכוזב בכוחנו ועוצם ידינו?
אולי זו הסיבה העיקרית, אם נחזור להתחלת דברינו, לקשר הפלאי של עם ישראל לארץ ישראל. כאן מונח עלינו המבט האלהי. כאן גם המבחן.

שבת שלום!