זה קורה במשפחות הכי טובות, זה כבר קרה גם במשפחה שלנו – קנאת אחים המובילה לאלימות ומוות. קורח ובני עדתו, בני שבט לוי, מתקנאים בכבוד ובסמכות של משה ואהרון, ומבקשים להם חלק בכל אלה. הם רוצים להשתייך ל"עדה" השלטת, למעגל הקרוב אל הקודש.
אלהים מבקש להרוג את כולם ולהבדיל את משה ואהרון מתוכם, מתוך העדה הרעה:
הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. (במדבר טז, 21)

משה ואהרון מנסים להתנגד למהלך, ובאופן דומה להפליא לטיעוני אברהם בסדום, הם מתחננים:
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (שם שם, 22)

אלהים נענה למשה ואהרון והם מצידם מנסים להציל את הראויים להצלה, את מי שמוכנים לצאת מתוך העדה הרעה ולהבדיל עצמם ממנה:
וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם (במדבר טז, 26-21).

אם היו כאלה שנענו לבקשת-תחינת משה, התורה אינה מספרת לנו עליהם. גורל העדה היה מר:
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל (שם שם, 33-31)

קרח ועדתו מתריסים כלפי משה, אינם מקבלים את מרותו ואת סמכותו ומבקשים שקיפות שלטונית וחלוקה צודקת יותר של מנעמי השררה. איני בטוחה שהם צדיקים גדולים, אבל גם רשעים במיוחד אינם. ייתכן שהם אופורטוניסטים שכל רצונם ב"כיסא", אבל קולם הזועק כנגד הקונסנזוס הוא קול שאפילו התורה אינה יכולה להשתיק. ואולי אינה מעוניינת בכך.

ההשתייכות ל"עדה", הצורך של כולנו ב"יחד" מסוג כלשהו עלול להוביל אותנו לקבוצות רשע. ואיך מזהים קבוצות כאלה? לפעמים הקווים דקים ועדינים ואינם מאפשרים אבחנה ברורה בין צדיקות ורוע. לפעמים, הדרך היחידה להבדיל קבוצה צודקת מקבוצה מרושעת הוא לשאול עד כמה היא נותנת למשתייכים אליה להיבדל ממנה, להתנגד מבפנים, להיאבק במה שנדמה להם כחוסר צדק וכרשע.
כי לפעמים, השתקת ההתנגדות מאפשרת לפושע אחד להכתים את כל העדה. לפעמים, ההתעלמות מן הרוע היא חלק ממנו. לפעמים, מי שלא נאבק ברשעות ובאלימות, הופך שותף להן.

תחום הציות, השפיות, גבולות הפשע (יורה נבוכים) / צבי עצמון

(זה שהשתתף – מגוהץ במדים – בישיבה)

(זה שניהל – ממשרד מצוחצח, תרבותי, עם תמונות וספרים – שגרת מחנה)

(זה שזירז בקת של רובה, להיכנס)

(זה שלחץ בכפתור המתאים)

זה שעמד בצד, חמוש, למנוע בריחה, מילה לא הוציא, לא גער, לא דחף,

זה ששמר על הגדרות, ליתר בטחון,

זה שהביא ארוחות לשומרים,

זה ששטף צלחות וסכו"ם,

זה שנלחם – מתגרד ועייף – קרבות שין בשין – חיים לא

עשה, אולי נהרג במדבר,

זה שקצר את החיטה, אפה כיכרות לחם, חילק מכתבים

צולע על ירך,

זה שלא ניפץ זגוגיות של לשכות הגיוס,

זה שלא צייר סיסמאות על קירות, פיזר באישון לילה כרוזים,

מסמרים על הכביש,

זה שלא גנב מסמכים מאביו הקצין

זה שלא הצית תחנות חשמל ורכבת,

(זה שלא הניח מטעני חבלה בבארים, בבתי הקפה)

(זה שלא דקר, סכין קצבים מוסתר במעיל, נערים)

(זה שלא שיסף גרון אימו הפקידה ממשרד המסחר)

(זה שלא עקר עיני תינוקות וצרב בחומצה פגים בברלין)?

את הגעגוע והכמיהה במלוא ברכתה.