פרשתנו נפתחת בפסוקים הבאים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו' א-יא')

בפסוקים אלה של "מקרא בכורים" נמצא אחד הנוסחים הבודדים של תפילת קבע שמקורה בתורה, וקטע זה נבחר כמייצג סיפור תולדות האומה בהגדה של פסח.
בעל "ספר החינוך"[1] מסביר מדוע אין התורה מסתפקת בנתינת הביכורים עצמם ודורשת דיבור, אמירה, ותפילה. וכך הוא אומר:
"לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, ועל כן בהיטיב אליו ה' יתברך ובברכו אותו ואת אדמתו… ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספרחסדיו יתברך … ועל כן מתחיל מיעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, ועניין עבדות מצרים בנו… ואחרי השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו"
כמה נכון! כי מחשבותינו ודיבורנו מייצרים את אמת חיינו.
ההזמנה להודיה, ומתן המלים לכך, כמו גם הביטוי בדיבור של ההכרה ברצף של אבדן וגאולה- מעוררים ובעצם יוצרים את ההכרה בטוב ובשפע, מאפשרים לאדם לחוש שהוא במרכזה של ארץ שופעת ומבורכת, בחיקה של השגחה אלהית מיטיבה ושומרת.
ואם היבול לא היה מי יודע מה?
הרב שאול ישראלי ז"ל[2] מיטיב לתאר את המיוחד בתהליך שבו האיכר הפשוט שימיו מלאי עבודה ודאגת פרנסה, מגיע את מקום הקודש המעורר יראה ופחד, ושם – כל מה שיביא ובלבד שהוא מאדמתו – ראוי ומתקבל, וכך גם דבריו – דיבורו, שאותו רוצה ה' לשמוע, מה קרה לתאנה שלא עלתה יפה השנה ונפקד מקומה בטנא? ואיך עלה יבול השנה? דיבור אישי ואינטימי שעצם היותו רצוי ומתקבל – אין כמותו לנחם ולחזק.
עצם המפגש, והמקום שניתן בו לאדם וליצירתו, לכך שהיא נתונה לו ממעל אך גם משהו שאפשר לכבד בו ורצוי ע"י האל- זהו מקור לשמחה. עד כאן הזמנה להתעוררות הלב מלמטה: מעשה, טקס ודיבור שבכוחם לעורר לב וליצור תודעה.

בסיום פרשתנו מופיע פסוק מעורר סקרנות ונותן תחושה שעניין עמוק ונסתר חבוי בו:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם…" (כט', א-ה')

אם נקרא את הפסוק שהדגשתי ברוח דברי בעל "ספר החינוך" – נראה כי כל התפאורה המרשימה, כל הנסים והנפלאות ושינוי סדרי בראשית, הדיבור הישיר וההתגלות מפי הגבורה – לא די היה בהם כדי לעורר תודעה עמוקה ואמיתית, הבנת הלב האמיתית "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"…
לכאורה דווקא במדבר לאחר ארבעים שנות נדודים ולקראת הכניסה לארץ – נפתח הלב ומבשילה התודעה.
איך משיגים הבנת לב?
המלים "עֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" שולחים אותי לתחילת הפרשה שהוזכרה קודם, בה אלהים מתואר כשומע ורואה: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ"… (כ"ו, ז)
אם תרצו – אלהים "מגלה אמפתיה", מגלה משהו ש"לא ידע קודם", הוא "מתעורר" לכך אחרי שזועקים אליו, קוראים לו, יש דיאלוג. בצעקה יש גם שמץ מן האמון או התקווה לפחות, שיש מי שישמע, היא כשלעצמה מייצרת תודעת אלהים בעולם.
ערוץ אחד להעמקת התודעה הוא הקשבה לסבל, לעניים, ללחוצים, למעונים. תמיד יש כאלה מסביב…

ואולי אפשר לקרוא את "עד היום הזה" כנוגע לנו?
כאמירה שהבנתנו אינה בידינו ובשליטתנו, אלא נחוצה הברכה שייפתח הלב, שמראה העיניים ומשמע האוזניים אכן גם ייקלטו ויזינו את הלב. שזה משהו לבקש ולהתפלל עליו, ולדעת שאף לכך נחוצה עזרה.
שעצם הבקשה מעוררת תודעה של אלהים בעולם ומעוררת אותנו לדעת שלא הכל ממנו ובנו, וכבר בכך יש סיוע.
יהי רצון שתימצא לנו הבנת הלב – שלנו לזולתנו ושל הזולת כלפינו…
[1] ספר מהמאה ה-13 המונה את המצוות בתורה ופרטיהן ומציע להן טעמים.
[2] מתוך ציטוט באתר yeshiva.org.il