אלה מסעי בני ישראל..
ניגוד גמור בין כותרת המאמר – לבין תוכנו.
נודדים ממקום למקום, וחושבים ומדברים על בית.
פרשה שכותרתה נדודים במדבר אך כל עיסוקה – בית, עיר ,מושב ,מקלט, ומקום של קבע.
מטלטלים בין דפקה לאלוש, בין רפידים להר סיני, הולכים מרתמה לרימון פרץ ומחשמנה ועד עציון גבר – וכל הזמן מדמיינים – איך ייראה הבית ,איך בדיוק תהיה הגינה – הרחוב, הפנס בסופו, השוק וכיכר העיר.
וכשמדמיינים את הבית בפרשה שלנו, את הארץ שמעבר לירדן – מתגלה תמונה מעניינת.
* *
"כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה.." (דן מינסטר)

בבי"ס הממ"ד שלמדתי , נהוגה היתה חלוקה בין מקצועות הקודש, למקצועות החול.
כל תחום נלמד בזמן שונה (שעות בוקר/צהריים) ובידי אנשים שונים (מחנך/כת – מורים מקצועיים) – מבלי לדון עכשיו בחלוקה כשלעצמה – אעיר רק הערה אחת –

מי ששם את גיאוגרפיה במקצועות החול, לא קרא את הפרשה שלנו!

איך בנויה עיר יהודית? הגיאוגרפיה העירונית נושקת לאידיאולוגיה במגוון תחומים – צדקה, חינוך, משפט ועוד..
איך ייראה הפתח של החצר? היכן יעמוד העני? האם יוכל להשמיע קולו מבפנים או רק מבחוץ?
איפה יהיה בית הספר, מה עם התלמידים שנמצאים מעבר לנהר, עבור כמה מהם אנחנו כבר מחויבים לבנות גשר?
איפה יושב בית המשפט, איזה גודל של עיר חייבת ברשות שופטת משל עצמה ועוד…
*
בפרשה עצמה נידונים בהרחבה שני נושאים הנוגעים בגיאוגרפיה יהודית – איך יתחלקו החלקות בין השבטים, ובתוך המשפחה? וכן מיקומם של ערי הלווים – בשולי הערים, ובערי המקלט.

הדיון בערי הלווים , במיקומם ותפקידם – מאפשר לנו מבט פנימה אל התוך העיר – ואל האדריכלות החינוכית שמאפיינת אותה.

ארבעים ושמונה ערי לווים היו בארץ, כולם שימשו גם כערי מקלט.
מה בדיוק קורה שם – לא ברור..
איזו פונקציה משמשת העיר הזו?
בית כלא – לחוטאים ברשלנות, לנהגים הפרועים והבלתי זהירים של פעם..?
מקלט – כשמם? מחסה שהעניק החוק – מפני זעמם של בני המשפחה?
ואולי מוסד חינוכי, טיפולי – אולי מקום משקם – מעין מוסד גמילה שאמור להחזיר לחברה אנשים מודעים יותר, זהירים יותר..

מה שברור גיאוגרפית , הוא שהמוסד הזה , יהא אשר יהא נמצא בכל מקום, מקיף כל עיר גדולה ואין אפשרות להתעלם מקיומו.
בתי הכלא, או המוסדות השיקומיים, או מעונות המחסה היו שם. נגישים , גלויים לעין.
לא הרחיקו את האנשים האלה מהחברה, אלא בעיקר חשבו איך מחזירים אותם יום אחד שוב אל תוכה.
גם זו גיאוגרפיה. איפה חברה בוחרת למקם את החלקים הבעייתים שלה?
וכמו בנושאים אחרים, האם כאן היא בוחרת לקרב או לרחק? להעלים או להנכיח?

בתפילת הימים הנוראים אנחנו מכריזים '"כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה.."
ואנחנו?
איך מתייחסים לשוליים – מבקשים להרחיק לנצח, או להשיב?
להמשיך להזין את אותם מעגלים שכמעט ואין מהם יציאה – או לחלופין לבנות ,כמו ערי הלווים, מעגל אחר – כזה שלא מאפשר להפלט החוצה, ומנסה להחזיק כמה שיותר אנשים בפנים.

שובו בנים שובבים…(ירמיה ג')

שאלה זו היא לא רק גיאוגרפית אלא תבוא לידי ביטוי מאוד מעשי בהלכות שנרקמות בעולם המשנה והגמרא.
פרק 'אלו הן הגולין' (פרק שני, מסכת מכות) שדן ברוצח בשגגה – פותח בדיני הענישה אך מסיים בשיבתו של אותו אדם –
פושע/ רשלן/ או סתם אחד שלא האיר לו גורלו –
אל תוך החברה.
כך במשניות עצמן – שפותחות בגלות ומסיימות בשיבה, וכך גם בגמרא שמסיימת באופן סיפרותי כל כך במילים "שיבה שיבה מהתם.." (שיבה שיבה משם..)
המוקד של כל הדיון , יהיה בסופו של דבר, היכולת שלנו להכיל, להאמין ביכולת של אנשים לשנות ולהשתנות, ולבנות חברה שמקבלת אותם חזרה אל תוכה.
* * *
הפטרה
קופירייטרים של הערוץ הראשון היו קוראים להפטרה – 'מבט שני'.
מבט אחר אל הנדודים, פותח את ההפטרה שלנו.

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ירמיה)

לא נדודים חסרי כל, לא חלומות על בית – אלא הפוך, ישיבה בבית והתרפקות על העבר, על הפשטות, הראשוניות , הקשיים שבונים ומקרבים, הקשר הבלתי אמצעי…
הפסוקים הללו, צדו עיניהם של אוהבים רבים – משוררים נואמים וחולמים.

כשביקש מנחם בגין להודות לעליזה אשתו – בנאום הניצחון שלו – פנה אליה במילים הבאות – זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים.
כך גם משורר צעיר, על הזמנת חתונה שהגיעה אלי

'ובזכרי חסדך, ונעורינו
נלכה נא אל אשר אהבנו
נוה מדבר..'
*
כך גם , רגע לפני הכניסה לארץ, ההתמסדות הגדולה – כניסה למבנים פיזיים וחברתיים של קבע – מזכירים לנו באותו מבט שני – פן נוסף. גיאוגרפיה של מדבר.
אקורד סיום של ספר, שיכולנו אולי לחשוב שהוא ספר מעבר, שנועד רק להעביר אותנו מהר סיני אל ארץ ישראל – שאומר אחרת
חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: