המון מצוות בפרשה שלנו, המון איסורים. הם חושפים מציאות חיים קשה, שדי בקריאה אקראית בעיתון כדי להיווכח שהיא מתקיימת גם בימינו אלה: מלחמות, אונס, הורים במצוקתם מול בניהם סוררים, שנאה ועלילות בין איש לאשתו, עניים ועשוקים, מריבות בין אנשים, גזרי דין מוות ומרמה יומיומית בין מוכר לקונה, רשימה חלקית.
מה לנו, מהוגנים – בעיני – עצמנו, ולכל אלה?

את תשומת ליבי מושכים הפסוקים הפותחים את פרק כ'ב: א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. ד לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.
לא תוכל להתעלם, אומרת התורה. לא תראה והתעלמת.

יש כאן, לדעתי, משהו עמוק מאוד שאסור להתעלם ממנו. בדרך כלל מצוות "לא תעשה" עוסקות בפעילות אקטיבית שיש להימנע ממנה. "לפני עוור לא תשים מכשול", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תרצח", רשימה חלקית. התעלמות? "התעלמות" נתפסת בעינינו כפסיביות בהתגלמותה. לא ראיתי, לא שמעתי.

התורה אוסרת את הפסיביות הזו. יותר מכך – לשון הפסוקים מלמדת אותנו כי התעלמות – וזו עובדה שאנחנו נוטים להתעלם ממנה – היא פעולה אקטיבית. שור תועה בשדה, שה אובד – הם לא באמת נעלמים כשאני עוצם את עיני כאילו לא ראיתי אותם, כשאני מנסה להתעלם מהם. הם עדיין בעולם. אני חושש כי כל אחד מאיתנו מכיר את זה. את המאמץ הכרוך בהתעלמות ממשהו שנוכחותו זועקת להתערבות. אני אמנם מתאמץ לא לראותם, את השור והשה, כי נוכחותם מטילה עלי אחריות שלא מתחשק לי לקחת על עצמי. בעיה שלהם, אנחנו אומרים לעצמנו, זה לא עסק שלי. "לא תוכל להתעלם", אומרת התורה. אתה פשוט לא יכול. ההתעלמות שלך מחריבה את העולם. עולם – היעלם – התעלמות. ההתעלמות האקטיבית, המאומצת, שלי, לא תוכל באמת להכחיש את קיומם של השור והשה הנידחים הללו. אבל היא מכחישה את העולם עצמו – היא הופכת אותו דל וכחוש. במובן הזה היא מכחישה גם את קיומי שלי כאדם בעל אחריות. ובסיסה של האחריות היא ראיית האחר. בעדיה, אין מה לדבר על יחסי אחווה.

שכן, התורה קוראת אותי לראיה עמוקה יותר. החמור שאני רואה בשדה הוא לא סתם חמור. אין "סתם חמור". הוא החמור שאבד ל"אחיך". אני נדרש לראות שהחמור הזה הוא לא סתם חיה שאין לה קשר לכלום. זה החמור ש"אחי" זקוק לו ותלוי בו. בלעדיו אינו יכול לצאת עם מרכולתו לשוק, בהיעדרו הוא מתקשה לשאת את אשתו הכורעת ללדת אל המיילדת. זו לא סתם גרוטאה שמעלה שם אבק, במורד הרחוב. זו מכונית של מישהו. אני אמור לראות לא רק אותה, אלא גם את החלל שהיא מותירה בחייו של מי שאבדה לו (או נלקחה ממנו). וכשאני רואה זאת, חובתי לעשות משהו.

אפשר לנסות לפרש את הפסוק כך שיגביל את אחריותי רק לחמורו של "אחי" הביולוגי. אבל לא נראה שזו כוונת הפסוק, ואם נרד לשורש שורשינו הביולוגיים ניאלץ לראות שכולנו "אחים" – כולנו צאצאיו של אדם הראשון. גם לא ניתן, נראה לי, לפרש את הפסוק כאילו מדובר רק בחמורו של ישראל. איך תדע? הרי החמור אינו חובש כיפה או מזמר תהלים. מדובר באחריות לאדם באשר הוא. בספר שמות כ'ג, מצוות השבת אבידה מציגה גרסה מחמירה אף יותר: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. (פסוק ד). אפילו אויבך (ולא זה המקום לעסוק בפרשנות ההבדלים שבין הפסוקים).
ואם מחמורו או שורו או שמלתו של אחי איני יכול להתעלם, קל וחומר מאחי, האדם, עצמו. לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

מה עלי לעשות עם אחי עצמו, שמתקשה לשאת על גבו את משא חייו, את מצוקותיו? לכל הפחות לא להתעלם, לא לתת לזה להיעלם מעיני, לא למחוק את משאו מתמונת העולם שלי.

לא, אדוני שר האוצר, אתה לא יכול להודיע על הפיכתו של שדה דב לשכונת מגורים (בעוד חמש שנים…) ולהתעלם מהקריאות והצפירות של עובדי "ארקיע" המנסים להפריע לך לדבר, גם אם הן גסות ודוחות. אולי הם חוששים לאבד משהו (את עבודתם). אולי הם חוששים שיהפכו לנידחים.

וגם אנחנו לא נוכל להתעלם מהאובדים והעשוקים והמתענים והחסרים. לא נוכל. אי אפשר להתעלם. חייבים להתייחס. הרקמה השוזרת את העולם המוכר לנו תלויה בזה. התעלמות קורעת אותה.

את החובה האינסופית, הבלתי אפשרית הזו, צמצמו חז"ל (למעוניינים, כדאי לקרוא במסכת בבא מציעא החל מדף כ'א, ובעיקר, לענייננו, מדף ל ואילך). חז"ל קובעים שהחובה להשיב אבידה חלה רק כאשר אין הבעלים מתייאשים מלמצוא את אבידתם. אם היינו יכולים להימצא בנוכחות מלאה, נוכחות שרואה את הדבר עצמו וגם את מה שנעלם מאחוריו (מציאות חייו של האובד והמאבד) אולי היה אפשר להכרית גם את הייאוש. לומר ש"אין ייאוש בעולם כלל".

את זה כתבתי ביום חמישי בצהרים, ב"דקה התשעים" לפני שהפרשה נשלחת לעמיתי קולות. נעה, מזכירת קולות, התקשרה בבוקר ושאלה בקולה הנעים "מה עם פרשת השבוע?".
"אני? זה תורי? השבוע?"
"כן, צביקה, שלחתי לך מייל ביום ראשון"
"באמת? לא ראיתי. אולי דילגתי".

אבל אולי, אולי, התעלמתי?

שבת שלום!