הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַים לֵאמֹר – כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב', ב)
זהו פסוק אותו אנו קוראים בהפטרת פרשתנו, פרשת במדבר הפותחת את הספר.
העם יצא ממצרים. ניסים גלויים התרחשו, הטבע כולו היה מעורב במהפך הזה, אדמה, מים ושמים,
הים נבקע לשניים, והעם הנפעם אומר שירה.
הדרך נפקחת לאורך ומציפה בתחושה של ניצחון וכוח.
ספר במדבר נפתח בתמונה בה נערכים למסע ובודקים מה צריך כדי לצאת לדרך. ישנה תחושה של התלהבות והתחדשות.
והנה… מסע שבמקור תוכנן לשלשה ימים של פריצת דרך הפך למסע מייגע של חיים שלמים, ארבעים שנה במדבר, בארץ לא זרועה.
הדרך ארכה עד מאוד, אמר הזקן וישב לנוח בצד הדרך… הפליאה לבטא לאה גולדברג.
אכן, היה זה למבחן אמון משמעותי ביותר. אמון הקבוצה במנהיג, חברי הקבוצה אלו באלו, אמון המנהיג בעצמו ובהגשמת ייעודו. אמון בדרך, באל, בתהליך ובמשמעות.
ואיך זה נראה בהתחלה.. על הניר?

מתפקדים
בדיקת נוכחות.
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.
כל יחיד חשוב, סופרים אותו.. ויחד עם זה המשמעות היא המסה, השבט, הקבוצה.

הגדרת תפקידים וגבולות
מפקידים על המשמרת – מייחדים קבוצה לתפקיד מסוים, אחריות שמירה על המשכן, על הפירוק וההרכבה. שמים גבול.
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ. נא וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת

מבנה החלל
מתכננים את המבנה, הsetting – כל פרט חשוב, מי במזרח, מי במערב, אלו אשר בצפון ומי בדרום. מקומות קבועים, מרחק קבוע מן המרכז, תחושה של בטחון ובהירות.
אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה,

חיבור למשמעות
המשכן תמיד יהיה במרכז. בכל מצב, בזמן מסע ותנועה ובזמן חניה ומנוחה.
לכולם יש קשר עין עם הערך הגבוה. כולם נדרשים לאחריות מלאה להיות מכוונים אליו.
סבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ

הכל מוכן, יוצאים לדרך..
ואז… אחרי ההתלהבות, תחושת השיא והתכנון המוקפד.. יסתבר ש "יהודי הוא תמיד בדרך" אומר רבי מנחם מנדל מקוצק, "יהודי הוא מעשה שאף פעם אין לו סוף".
מתחילים להתלונן… מדברים סרה, צרעת, מרגלים, אנשי קורח, לוחות נשברים, עגל זהב, מכה בסלע…
מדבר… סובבים והולכים במדבר…
כבני אנוש, ואולי אף יותר, כתוצרי התרבות המערבית, אנו קוראים את הפרשות הבאות ורוחנו נופלת. מתייחסים לנפילה שבאה בהמשך הדרך בתדהמה, כעס ואכזבה, כאל כישלון שאסור היה שיקרה.

כך אנו גם נוטים להתייחס לכישלונות ולטעויות פרטיות שלנו, של חברינו ומנהיגנו.
"הרי דיברנו… התכוננו, כתבנו תסריטים, עשינו סימולציות, איך זה קרה?"
הכעס והביקורת שאנו מתיזים החוצה "אילו אני הייתי שם הייתי עושה כך וכך… וזה לא היה קורה.."
אכן, זה מתסכל.
אותו גירוש מגן עדן שאנו חווים שוב ושוב בעולם הזה.
וזה לא משנה אם זו עוגה שלא הצליחה, בחינה חשובה שנכשלנו בה או פרויקט ארצי גדול שפגש את מבחן המציאות והסתבר כמיותר, טעות, לא רלבנטי.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם זה?
יהיו אלו שיסיקו ממצבי כישלון אלה "אז כבר לא משנה כלום, בין כה וכה זה לא עוזר להתכונן", יהיו מי שישכללו יותר ויותר את מנגנון המצוינות שלהם ויעבדו שעות נוספות, יפיקו לקחים ויגישו מסמכים מתוקנים. יהיו שיפתחו ציניות ומרירות כלפי כל שביב התלהבות, וכמובן, יש עוד דפוסים..

יש משהו בתורה היהודית שרוצה לשים את "זה" על השולחן בפשטות וביושרה ולומר:
"ככה זה, בני אדם נכשלים, בני אדם טועים, אלוהים, אף הוא, לעיתים מחפש את דרכו וטועה, זה הסיפור שלנו".
וכשישנה קבלה אמיתית של עצמנו ככאלה, טועים – תועים – תוהים… אז יש עם מי לעבוד.
כי אז העבודה היא מתוך סוג של שלוה פנימית, סוג של בגרות, של שקט, של אנשים שהקמטים בפניהם מספרים סיפור של דרך ונוסכים בנו בטחון.
"האדם הזה ידע כישלון אחד או שניים", אומר לעצמי, "והנה הוא כאן, מולי, בונה ומתכנן, שואל ומתלהב, והוא מוכן בכל ישותו לצאת לדרך חדשה ולא נודעת."
כך מספרת לנו התורה את הסיפור האנושי הזה..
שמתחיל בכך שה' מנחה את משה עם תחילת שליחותו כמנהיג במדבר "תתכנן, תקפיד, תספור, תשים גבול, תבחר לך אנשים, תמנה בעלי תפקידים, תבנה כלי מפואר שבתוכו יוכלו להתחולל החיים.." וימשיך עם ההבנה הכואבת שחיים פירושם צמיחה ושגשוג כמו גם נבילה, מוות, בלבול, טעות וכאוס.

ומה יאפשר לנו לשאת אותם, את החיים, מה יאפשר לאדם להרחיב את הכלי ולחזקו?
אם נשים את המשכן באמצע.
אם נזכור תמיד שיש מרכז למחנה, המרכז הוא הרוח.
חיי היום יום, חיי המעשה מכוונים אל אותו האור והם מתבהרים על פיו.
"עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ"… – סיפר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר: ראשונה שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן, אף על פי שהיה מקום תהו ילל ישימון:
"ושמרו בני ישראל את משמרת ה'" – סיפר שנית, שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך, אף על פי שהיה המקום רע מאד, ולא יסעו לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו:…
"ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר" – סיפר רביעית, שהייתה חניית הענן לפעמים זמן בלתי משוער, באופן שהיה לילה בלבד, שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע."

כך מפרש הספורנו [ 1468- 1550] את החזרה פעמיים על הביטוי "על פי ה'"
היכולת להתמסר, להקשיב, לפעול מתוך חיבור לערך גבוה, היכולת לבחון את פעולותיך על פי אמת מידה של משהו שהוא מעליך, לשאול את עצמך על מניעך, להרים מבט לשמים, או פנימה אל עצמך להתפלל.. שיהא זה המעשה שאני עושה על פי ה'.. ולא בגלל הכבוד, או הפחד, או הקנאה.. הינה יכולת שצריך להתאמן בה, והיא המאפשרת מסע חיים ארוך מאוד במדבר…

הצעה עמוקה נוספת המתבוננת על הפרשה ומציעה לנו מה אנו יכולים לקחת עבור מסע החיים שלנו במדבר הפרטי והקבוצתי שלנו,
הינה זו שמציע לנו בעל ה"מאור ושמש", ר' קלונימוס מקראקא, תלמידו של החוזה מלובלין, [1751 – 1823 ] כשהוא מסביר את מהות הדגל שהיה לכל שבט במחנה ישראל.
לכל שבט היה דגל – מפה ועליה ציור המסמל את השבט. לפי המדרש, ארבעת הציורים היו כארבע הדמויות במרכבה שראה יחזקאל: אריה, אדם, שור ונשר. מחנה ישראל סודר בארבעה דגלים, כנגד ארבע החיות שבמרכבת השכינה.
וכך כותב בעל ה"מאור ושמש":
"ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות .
אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש "צדיק כתמר יפרח" מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה,
לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו. ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ברוך הוא, אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג אלהותו ,אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשם יתברך שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת הכנעה.
וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ברוך הוא, אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשם יתברך שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום.
וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמדו בגזירה שווה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וגו' עיין שם, ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו.
שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר, אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו… " (מאור ושמש, במדבר).
בעל "המאור ושמש" רואה כאן עם שלמד כיצד לפעול באופן שמחזיק את האיזון בין הקשר והחיבור של כולם זה לזה ובין הייחודיות של כל אחד, חיבור למהות שלו, לייעוד שלו, לדגל שלו.

עם שיחידיו למדו מההתבוננות במלאכים השלווים העומדים במקומם, מן הדגלים, ולקח את זה לעצמו כלימוד, כהנחיה לביסוס המקום האישי, להגשמת האיכות של היחיד מתוך קשר ודיבור קרוב עם ה', זהו עם ששווה ללכת עימו במדבר בארץ לא זרועה.
ולכן, אף שאני מודעת לקנאה שלי במקומו של האחר, לחרדה שלי ולחוסר הביטחון הפנימי שלי, אני נושמת עמוק, מרימה את מבטי אל עבר המשכן, זוכרת לדבר עם אלוהי שלי מהמקום הזה שלי בו אני נמצאת, ומבינה שזה סוד העניין, זהו סוד ההצלחה להליכה האישית והקבוצתית בדרך החיים.

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.
(אלתרמן, כוכבים בחוץ)

שבת שלום!