"יפה הוא המדבר… אמר הנסיך הקטן, תמיד אהבתי את המדבר, ואתה יושב לך על גבעת חול ואינך רואה דבר ואינך שומע דבר ואף על פי כן משהו קורן ומאיר בדממה… סוד קסמו של המדבר, העיר הנסיך הקטן הוא שהוא טומן בחובו אי שם מקור מים חיים…"
הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט אקזופרי

יוצאים אל המדבר ואל ספר במדבר – אל סביבה של צהוב חסר חיים ומתעתע, מקום בו בארות המים הספורים זקוקים תמיד לשירת "עלי באר" על מנת שיוכלו להיחשף לבני האדם ולהציץ אל העין שלא ראתה אותם קודם לכן. מדבר שאינו זרוע המאפשר להתקיים רק תוך זיכרון הברית, בבחינת "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחריי במדבר" (ירמיה ב,ב).

נדמה, כי קיומו של המוות מנכיח עצמו היטב בפרשתנו. פעמים אחדות מופיעה בו המילה מות על נטיותיה השונות, החל מאזכור מותם של שני בני אהרון ודרך אותו ביטוי, המוכר כל כך בתודעה היהודית, שכל "הזר הקרב (אל הקודש) יומת". וראו, המילה האחרונה, המסיימת את הפרשה – אף היא מוות: "ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו". פשט הפסוק, כביכול, הוא באיסור של המשרתים בקודש לגלות את כלי הקודש, כלי המשכן. האחרונים צריכים להיות מכוסים מעין ורק אחר כך אפשר לשאת אותם. הרש"ר הירש מסביר את הפסוק הסתום במילים הבאות:
"למעלה נאמר שכלי הקדש שעל בני קהת לשאתם יינתנו להם רק אחרי כיסוים, בכדי שלא יגעו אל הקדש בגילויו. כאן נאסר עליהם להיות נוכחים בשעה שאהרן ובניו עסוקים בכיסוים. "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש". אם לא נשגה בהבנתנו את האסור הזה, הרי כונתו היא שכלי הקדש לא יהיו בעיני נושאיהם דברים שישיגום משיגי הגוף בלבד, אלא שיהיו להם דברים שבמחשבה ושבהם ובמסומל בהם ימלאו רוחם ונפשם. חדירתם זו בעיני רוחם ושכלם למהותם של כלי הקודש שנמסרו לשמירתם היא היא החלק העיקרי של תפקידם, ואלו היו משהים הבטתם החושנית, הסתכלותם בעיני בשר בכלי הקדש בזמן כיסוים, היה נפגם ואף מתחלל מלוא תפקידם זה".

דבריו של הרש"ר הירש מבקשים לומר, כי האפשרות להתבונן בקדוש מביאה לידי כהות חושים את מה שנגל לעין. הכהנים מחויבים להבין, כי את מה שהם נושאים לא יכול הגוף הפיסי לשאת אלא כדבר מסומל ולראייה, מי מהם שיביט אל הקדוש בגילוייו ממילא ימצא את מותו, גופו לא יוכל לו עוד נוכח המעמד.

מופלאה בעיני העובדה, כי המוות המדברי אינו קשור בחיות הרעות המסתובבות בו, גם לא בהיעדר מים או בחומה של השמש היוקדת. המוות הוא בגילוי אותו הדבר שהיה צריך להיות נעלם. המוות כרוך בזלזולו של האדם את הטמיר ולעומתו החיים הם רק למי שיודע להביט את הלב והרוח ומכיר בכך שהחשוף ממעט את הדבר עצמו. יפה, כך נדמה, לקשר את פרשתנו עם ההפטרה שלה בספר הושע, פרק ב' שהוא כולו צווח את הגלוי ואת החשוף, את הזנותי והפרוץ בעמק העכור של הגוף ורצונותיו:
"רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבו כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא. וְאֶת-בָּנֶיהָ, לֹא אֲרַחֵם: כִּי-בְנֵי זְנוּנִים, הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם: כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" (פסוקים ד-ז)

המשכו של הפרק מבקש תיקון לאותה אשה משרכת דרכיה בכרמים לא לה, הפושטת בגדיה לעיני כל: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-ה'.

המדבר, המסתיר והמתעתע, הוא המקום המאפשראת התיקון במידה ומכירים בכך שהנסתר הוא משמעותי. במצב של הסתרה מתקיימת גם ההתבוננות המאפשרת את ההכרה של האישיות העצמאית, זו שלומדת לבחול בבעלות ואינה זקוקה עוד לבעלים. מתוך האישיות המתפתחת צצה ועולה הברית, שכולה עקרונות מעודנים של צדק, משפט, חסד, רחמים ואמונה. ההולך לראות מעבר לכל שדה ראייה. צריך רק להביט היטב, לפנות אל שורשי הלב ולהעמיק פקח העין על מנת לגלות מחדש את האהבה והברית.

אין וודאות יש אמונה, אין אלימות של גוף ורשעות הנראה לעין אלא רחמים וחסד. הברית במדבר קורמת עור וגידים משום שהאדם למד להתבונן באלוהות מתוך כיסוי, מתוך אמונה שיש בו היכולת לשאת את כלי המקדש גם אם הוא אינו רואה אותם. שלמותו של האדם, הכרת האשה את עצמה, ללא תיווך וללא הזדקקות הנובעת מאישורם של אחרים אותה הם שמבקיעים את "מקור המים החיים".

אסיים בסיפור שלמדתי מאבי ז"ל, משמו של חברו ההיסטוריון המנוח אורי טל ז"ל והוא מופיע בספרו "עץ החיים ועץ הדעת":
"צעיר חסידי רצה לשאול את עצת הרבי שלו בעניין מסוים. הוא הלך לבית הרבי, הקיש בדלת ושמע את הרבי שואל 'מי שם'? 'יענקלה', השיב החסיד. הרבי הגיב בדממה. יענקלה לא הוזמן פנימה. הוא הניח שהרבי מסרב להכניסו פנימה ועזב את המקום. ביום שלאחר מכן חזר יענקלה, הקיש בדלת והציג את עצמו, ושוב לא הוזמן לחדרו של הרבי. הוא הלך לביתו וחשב על כך – בהגיעו למחרת הקיש יענקלה בדלת ושמע את הרבי שואל, 'מי שם'? אך הפעם נותר יענקלה דומם. עתה נשמע מבעד לדלת קולו של הרבי חזק וברור: 'היכנס'! אז הסביר הרבי ליענקלה את מה שכנראה כבר הבין בעצמו. 'יענקלה', אמר הרבי, 'מי שיודע מי הוא איננו זקוק לרבי'".

לזכרו המבורך של אבאל'ה, שנפטר לפני כשנתיים, בערב שבועות תשע"ג –
שנוכחותו לימדה אותי קסם הסמוי ואפשרה לי לדעת שמי ולהכיר באישיותי גם בלי הצורך לצעוק אותם החוצה. באהבת עולמים, בלב נשבר.
שבת שלום.