"מאתים חמשים שקלים בברכה" כך היה כתוב בצ'ק שקיבלתי בסיומה של פעילות עליה קיבלתי שכר. נדהמת התבוננתי בצ'ק, מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא ידעתי אם זה חוקי בכלל.. לאחר שנים של הרגל לכתוב בסוג של נחישות את הסכום המדויק ולסיים עם המילה "בלבד", כשזה, לכאורה, הסימן לבגרות, לאחריות כלכלית.
והנה.. פתאום.. ברכה..

אימצתי את זה. עד כה לא חזרו הצ'קים.. ואני מעבירה את זה הלאה..
אפשר גם לנסות "בתודה" לאחר ציון הסכום..

תנועה קטנה הפותחת פתח, מאפשרת שינוי, מספרת סיפור על נדיבות ומשמעות בתוך מסמך שיש בו מספר, חוק וחומר.

פרשתנו ממשיכה להפגיש אותנו עם אותה מנגינה של ספר דברים, ההתכווננות לקראת.
עם נווד שחי עד כה בהשתנות מתמדת, בחוסר יציבות, על פי חוקי מדבר שומע ממנהיגו דברי חוקה והסבר לקראת החיים החדשים בארץ הקבועה. הם שומעים על מקום בו תהיה להם חלקת אדמה, יהיה גבול, ייבנה בית, תהיינה הכנסות קבועות מעמל כפיהם, תהיה קביעות, פנסיה..

הם עומדים בפני שינוי מהותי, משה מנסה לתאר את התמונה, להבהיר בקול רם "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש ככל הישר בעיניו" [יב, ח]
תהיו במקום אחר "וישבתם בטח" [יב, י] וזה מזמין היערכות.
זו קריאה לפעולה ממשית של משמעות באורח החיים הארצי, היומיומי.
ברצוני להתבונן בשלש הכוונות אשר אני מוצאת חוט שני קשור ביניהן, חוט בהיר המחבר בין דיוק ובין נתינה, בין הרוח והחומר.

"את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות,
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" [יג, א]
זוהי קריאה לשימת לב, לדיוק, לקבלת דברי האל, הנשגב ממך.
"כי האדון המצווה אותנו על התורה ברוך הוא בתכלית השלמות וכל מעשיו וכל צוויו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם – חיסרון וכל שכן הגירעון" [ספר החינוך]

"אל תהיה צדיק הרבה" [קהלת ז, טז] אומר מאוחר יותר שלמה בספרו הנוקב קהלת בו הוא מבקש לתור אחר האמת והפשר בתוך מציאות כאוטית שיש בה כה הרבה הבל.
מנהיגים אלה, משה ושלמה, פונים אל אותו חלק בנפש האדם שבוחר להגזים, לשפר, להכניס את עצמו, את האגו שלו במקום בו הוא נדרש לזוז צעד אחד אחורה, להקשיב היטב, לדייק ולהתמסר.
"השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" [יב,יט]

ההנחיה לשים לב אל הלוי, להזמינו לחגיגות המשפחתיות שלך כשאתה חוגג את השפע, הביכורים והשמחה מופיעה מספר רב של פעמים במהלך הפרשה.
שבט לוי, שבט ללא נחלה, נבחר לעבוד ולשרת בבית המקדש.
יש כאן אמירה חברתית מרתקת. ישנו שבט אחד השומר על הוויה ייחודית וכל הקהילה מחויבת לשמור ולדאוג לקיומו וממילא בכך לאפשר את קיומה של החברה כחברה שחייה חיים נכונים.

"הם העצבים והעורקים החיים היוצאים ממרכז המקדש ובתיווכם יישמר הקשר הרוחני בין האיברים לבין המוח והלב של העם.הם מייצגי המקדש בקרב העם, באוכלוסיה העוסקת בחקלאות, בגידול מקנה ובתעשיה הקשורה לכך. הרי הלויים העוסקים בעבודה לא – ארצית עלולים להיות לבוז וקרובה הסכנה שהעם יראה אותם כמעמסה על הציבור ולא יעריך את חשיבותם החיונית לשלומו הרוחני והמוסרי של הכלל" [הרב שמשון רפאל הירש בפירושו על הפסוק]
זוהי הזמנה מרגשת להקמת חברה המכירה בתפקידים השונים שיש למלא עבור שלמותה, ולוקחת אחריות על הקשר בין כל שבטיה.
הקהילה כולה מחויבת לסייע לכל חלקיה לקיים את עצמם מתוך הבנה שזה חיוני בעבור שלמותה..
יש בטקס זה, של הזמנת הלוי לשמחה המשפחתית בזמן העליה לרגל לירושלים, אמירה הדדית של תלות, הערכה, הודיה וקשר.

ננסה להרחיק ראות ולדמיין חברה בת זמננו הבנויה באופן כזה שבכל ארגון שלה, בכל מפעל, מוסד ציבורי יהיה איש לוי… זה אשר מופקד להקשיב היטב לקולה של הרוח, לשירת התפילה…
"איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" [טז, יז]

פרשתנו מסתיימת בפסוק יפהפה זה המורה על מצוות הצדקה.
"ערכו של אדם איננו תלוי בגודל רכושו אלא בשיעור תרומתו למטרות הרצויות בעיני ה'. וערך התרומה אינו תלוי בשיעורה האובייקטיבי אלא חשיבותה נקבעת על פי יחסה ל "ברכה ה' שנתקבלה". [הרב הירש]
מהו זה המאפשר לאדם להרגיש מבורך?

האפשרות הזו לשלם את חשבון החשמל, את הקניות בסופר, את הדלק במכונית ואת ספרי הלימוד ולהרגיש מבורכים, להתחבר לתחושת ההודיה על כל הטוב, היא זו שתאפשר לנו לפתוח את הלב לתחושת החיות בתוכנו ובהמשך מתוך כך ,לאדם הזקוק ונמצא לידינו.
החיבור למקור החיים מאפשר לטוב לשכון בתוכנו, והוא מזמין אותנו להושיט את היד ולתת איש כמתנת ידו לזה אשר חסר לו.

זוהי תנועתה של הברכה. יצירת מעגל של ריפוי, חיים של שלום.
"כן צדקה – לחיים" [משלי יא, יט]