בהיותי ילד, אהבתי ימי חול מסוימים מאוד בשנה. כוונתי לאותם ימים שבין יום כיפור לסוכות, ולימים שבין תשעה באב ל-טו' באב. ישר אחרי הארוחה של סוף צום יום כיפור נשמעו הזזות הקרשים, ודפיקת המסמרים של הסוכות הנבנות. היה משהו בתנועה ממרום המלאכיות הרוחנית של יום כיפור בחזרה לארציות הסוכתית, ששבה את ליבי.

יותר מאוחר בישיבה התיכונית בה למדתי פגשתי בדברי הרב קוק שנתנו ביטוי לתחושה זו:
"התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה, עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות. לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכיעורם, היא מוכרחת להיות סופנת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים. כשמקמצים את עז הרצון, כשכופפים את עז החיים, ע"י הסלידה הפנימית, והנטייה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג"כ הרצון של הטוב, עז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה אלקטרית, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכוח החי והבריא שבו…ע"כ באים ימים של שמחת קדש, של חדוות נפש (ימי חג הסוכות), לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה"
(אורות התשובה ט, י ).

במילים פשוטות: כל תהליך של התבוננות רוחנית, התכנסות פנימית, נגיעה הכרחית באשמה – מכווצים את החיים. ולכן שיאו של תהליך התיקון הוא דווקא בחג הסוכות. בשיבה לגוף, לארציות – לחיים!
הרגשה דומה ליוותה אותי בילדותי בימים שבין תשעה באב ל-טו' באב. היה משהו קליל באוויר הלוהט שדיבר על שיח בלתי מדובר בין ט ל-טו' באב. אלא שהפעם, היתה זו תחושה פחות דרמטית מהתיאור שתיארתי למעלה השייך לחגי תשרי. תשעה באב היה בתודעתי יום "ירושלמי-דתי" במהותו, לעומת טו' באב שנקשר אצלי יותר כחג חילוני של פסטיבל חוף צמח, או ליל אהבה קיצי תל-אביבי. עוד פיצול ישראלי מצוי. היהודי הצם ואבל, החילוני האוהב ומבלה. היה משהו בילדותי, בחינוך הדתי שקיבלתי, שפיצל בין הרוח לגוף. בין הכובד לקלילות. בין תשעה באב לטו' באב. בימים ההם לא הבנתי באמת ובתמים את מאמר חכמינו במשנה:
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. (משנה, מסכת תענית, פרק ד, ח)

יום כיפור וטו' באב כימים הטובים ביותר בשנה?
ה"בחור ישיבה" שבי אולי דרש דרשה על הענין, אמר דבר תורה מענין על החיבור – אך לא זכיתי לרדת לעומקו. ובעיקר לחיות חיבור זה. ברוחי. בגופי.
במשך השנים מאוחר יותר הקסים אותי המפגש עם העולם החילוני. הבנתי שבעומק הציונות החילונית יש תביעה גדולה (לא כ"כ מודעת) של הבראת היהדות מכובדה הרוחני הגלותי. הבנה זו הביאה אותי לפני לשנים רבות לשותפות עם ד"ר רות קלדרון בהקמת וניהול בית מדרש "אלול" ולהקמת "קולות" לפני שמונה עשר שנים.
מתחת לתוכניות השונות – יש ביטחון שהתורה עוברת טלטלה חזקה במפגש שלה עם קולות שונים בעם, והיא יוצאת מגלותה…

לימוד זה ביחד עם מפגש עם תורת החסידות והסוד היהודיים בהם לא הייתי מצוי בימי הישיבה שלי, פתח לי דרך ובקשה לחיבור מסוג חדש. ועל כן, אני מבקש לשתף בהרהור על חיבור של ימי חודש אב בהם אנו מצויים:
על חורבן הבית: חורבן הבית הראשון והשני הם אירועי שיא הכאב בתודעה הלאומית שלנו. בית המקדש בשורשו מסמל את התקווה למפגש עלי אדמות של האלוהי והארצי, של הרוח והגוף. בית המקדש הוא ביתו הארצי של הקב"ה. הוא סמל לברית ותקווה גדולה לעם ולאנושות, שאכן ניתן לנהל ולחיות את החיים בחיבור נכון בין יושבי הארץ לבורא הארץ.
עצם הציון של תשעה באב, אומר שיתכן חורבן בית. זה אסון, זה כאב בעל מימד ממש כאוטי – אך חורבן יתכן. ולא פעם, אלא אפילו פעמיים. ויש שפה של שבר, הלכות של אבלות. לא בכל דת ותרבות יש מקום לשבירת מיתוסים מרכזיים, ולקריאה גדולה של התבוננות בהם.

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). קשר הלבבות בין האנשים דומה לראיית הפנים, דרך השתקפותם במים.
ההבנה הפשוטה של "כמים הפנים לפנים" מובאת בפירוש "מצודת דוד" לפסוק: "כמו דרך המים מראה את הפנים בדומה להפנים המסתכלים בה, אם שוחקות שוחקות, כן לב האדם לאדם. אם לבו טוב על חברו ייטיב גם לבו, ואם רעה תרע גם היא."

כשם שבמים נראים בדיוק תוויות פניו של המסתכל בהם, כך יחס הזולת אלינו הוא שיקוף מדוייק של יחסינו אליו. יחסים אנושיים נבנים ממערכת אין-סופית של פניות ותגובות נפשיות של הצדדים השונים. כאן יש גילוי 'סודי', שאם ברצוננו להיות אהובים, עלינו להיות אוהבים, אם ברצוננו להיתפס באור חיובי, עלינו מוטלת המשימה להתבונן ב'עין טובה'. מוטלת כאן אחריות גדולה על האדם. טיהור הלב וריבוי החיוב בלבנו פנימה, מובילים מאליהם גם ליחס חיובי מן החוץ.
הבית חרב כי לא ידענו מהו מפגש. מהו באמת "פנים אל פנים". חשובי הכהנים , גדולי התורה – כנראה חטאו ברמות הארציות ביותר של מפגש. הציר האנכי מול אלוהים היה מרכזי עבורם יותר מהמפגש הארצי. זה כואב לחשוב כך על מנהיגינו. אך גם לימוד גדול. על עצמנו.
הכח של צום תשעה באב הוא בעצם הזדמנות לתת למימד הנשמתי להתגלות, ביום נטול גוף. באופן פרדוכסלי, יש כאן יסוד חגיגי של שחרור מצרכי גוף, לשם העמקת ה"פנים אל פנים" לקראת המפגש המלא בטו באב, שאכן יהיה חג אהבה מלאה.
ו
כך בעיצומו של יום חורבן הבית – יהיה זה הלאומי, או חורבן פרטי – עולה לה הנשמה ומבקשת לה מפגש. ולא בעולמות העליונים – אלא כאן על פני האדמה.
ולכן הימים בין תשעה באב לטו' באב – הם אכן מיוחדים. כי בימים האלו אנו מנסים להיטיב עם כלי המפגש והאהבה שבתוכנו. לזקק את המידות, כך שנוכל להיפגש באמת. ואז באמת טו' באב יכול להיות מהימים הטובים שהיו ושיהיו בעמנו. מחול מסוג מיוחד ביותר.

שבת שלום!