א וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה'אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ…

אין כמו התחלות חדשות.

"כי תבוא אל הארץ" ארץ חדשה, נחלה, פרי ראשון..
פרשת כי תבא פותחת במצות ביכורים, בבחירה שלנו לקדש את רגעי הראשית, להביא את ראשית פרי האדמה אל המקדש. "הכול הולך אחר ההתחלות", אם הפתיחה תהיה בטוב, כך גם ימשיכו הדברים.
'יורד אדם לתוך שדהו' – מוצא את כל מה שפרח והבשיל, ומתחדש איתו.
כל כך יפה המצוה הזאת, שבעל התולדות יעקב יוסף, ר' יעקב יוסף מפולנאה, אינו מוכן לוותר עליה בקלות, גם בימים שאין מקדש, ואין ביכורים
מצות הבאת ביכורים וכל ענין הפרשה עד גמירא.
ויש להקשות
א: כמו שהקדוש ברוך הוא נצחי היה הוה ויהיה, כך תורתו נצחי ומצוותיה גם כן נצחיים, ועל כן מצוה זו נוהג בכל זמן, וקשה עתה שאין מקדש ואין הבאת ביכורים וכי חס וחלילה בטלה מצוה זו עתה.
ב: דהאדם נקרא עולם קטן, ועל כן נכלל בו הבאת ביכורים וכל הפ' ארמי אובד אבי וגו', וצריך להבין איך נרמזו בהאדם כל זה…
לא יכול להיות שרעיון הראשית עבר מהעולם, ולא ייתכן שאין לו ביטוי גם בנפש האדם הפרטי – מקשה התולדות יעקב יוסף, ועונה שאכן כן, גם אנחנו יכולים לחוות מעין ביכורים, וקדושת ראשית.
.. וכן בכל דבר בכל חושי אדם יהיה ראשית לה', הן בדיבור תינוק המתחיל לדבר ילמדו תחלה לשון הקודש תורה צוה לנו, הן במעשה יום ביומו יהיה ראשית פרי האדם שילך לבה"כ קודם שיעסוק בעסקיו, והוא תועלת גדול לכמה דברים שיוכל להתפלל בכוונה בלי מחשבה זרה וכיוצא בזה, מלבד מה שיצליח בעסקיו. וכן בשאר חושי האדם בראיה ובשמיעה ובהילוך, ובמישוש ישמע חכם ויוסיף לקח. גם במאכל משתה, ראשית ומובחר יתן לעני הגון, וכיוצא בכל דבר ודבר ימצא שיהיה ראשית לה', וזהו נקרא ביכורים: (תולדות יעקב יוסף פרשת כי – תבא)

בכל דבר ודבר ראוי לפתוח בטוב, על מנת שכך יראה גם ההמשך. מי שקרא את הספר אליפים של אסתר שטרייט-וורצל, זוכר את ריבה, מהמטבח אומרת לרוני שמי שאוכל טוב בראש השנה, יאכל טוב כל השנה. זאת ההתחלה וזה מה שקובע.
במילותיו של פרשן חסידי אחר – "טוב אחרית דבר מראשיתו, דהיינו שטוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב, וכן מראשית השנה נידון מה יהיה בסופה.. כי נמשך הוא אחר הראשית"… (שפת אמת , הרבי מגור, שנת תרל"ד)
אפשר באמת להאמין שהרגע הראשון חורץ את גורלם של כל אלו שיבואו אחריו, אבל אפשר לקרוא את כל סיפור ההתחלות מאוד אחרת.

לבטל הכול אל הראשית
במקום אחר מציע ה"שפת אמת" קריאה נוספת ושונה לחשיבותם של רגעי ההתחלה.
במדרש, משה רבינו עליו השלום תיקן תפילה במקום ביכורים וכו'..

פרשנו להביא התחדשות על ידי שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות ככתוב "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.." וכן היא המצוה לספר ביציאת מצרים, וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו..
והכול להיות דבוק בשורש של כל דבר כנ"ל (שפת אמת, פרשת כי תבוא תרל"ב)

ננסה להבהיר את דבריו. מה משמעות הדרישה לזכור כל אחד ראשית שלו?
אולי התחלות חשובות, לא מפני שהם קובעות מה יהיה בסוף, אלא מפני שהם מראות לנו שאף אחד לא קובע את הסוף. רגעי ראשית כל כך חשובים לא מפני שהם הראשית, אלא דווקא משום שהם מאפשרים לנו לזכור בכל רגע ורגע שאפשר אחרת, שיש לנו אפשרות להתחיל מחדש.
אמת, כל ההתחלות קדושות, אך אנחנו זוכרים כל יום מחדש את יציאת מצרים, רק כדי לשוב כל יום ולעמוד בפתח היציאה לעולם חדש וחופשי. לא כדי לזכור שהיינו עבדים. כדי שנזכור את הרגע שיצאנו החוצה ואמרנו לעצמנו שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. לא שהכול הולך אחר ההתחלות, אלא שבזכות זה שאנחנו נזכרים בהם, אז הכול הולך. הכול אפשרי, כי אנחנו יודעים שיש בנו יכולות להתחיל מחדש.

מה קרה לילד שדבר עם כוכבים (אהוד מנור, ימי בנימינה)
מה קורה כאשר רגעי הראשית מאחורינו. כאשר אנחנו לא זוכרים את אותו הילד ממתיק סודות עם סביונים ושחפים, וסופר נמשים בטרם הוא נרדם בחול.
מה קורה שנהיים גדולים, שבאים אל הארץ המובטחת.
שתי עצות יש אולי בדבריו של השפת אמת – הראשונה לנצור ולזכור רגעי ראשית. להתבונן שוב באלבומים מהטיול הגדול, להתנדנד בנדנדה, לקנות קרטיב, לצפות שוב בסרט של החתונה או להתחיל שנה עם פרי חדש, בגדים, אנשים או מקום, שבאמת עוזרים לנו להתחדש. כל מה שיכול לעזור לנו לזכור ראשית שלנו – לא בנוסטלגיה כי "היה פעם", אלא מתוך ידיעה שמה שהתחדש ומי שהתחדש יכולים לעשות זאת שוב.
אולי גם לא רוצים שנהיה גדולים מדי, מקובעים בקרקע ויושבים בנוחות בארץ המובטחת.
את היכולת הזאת הזאת לגדול, אבל לא להיות גדולים מדי, פגשתי השבוע בשלוש המילים הראשונות – של שיר מקסים של אריאנה הרן – פַּעַם

פַּעַם
כְּשֶנִהְיֶה קְטָנִים.
וְנַתְחִיל לִרְאוֺת
וְנְנָסֵה לָלֵכֶת
וְנִלְמַד לְדָבֵּר,

כְּשְהַדַף יִהְיֶה חָלַק
וְהַכֺּל צָפוּי –

אוּלַי נִפָּקַח אֶל אוֺתוֺ הַבּוֺקֵר
אוּלַי יַסְכִּינוּ פְּעָמַי לִפְעַמֵיך
אוּלַי נִמְצָא אֶת מִילַת הַמַפְתֵחַ
אוּלַי נֶקָבֵּל אֶת הַרֵשוּת

פעם, כשנהיה קטנים – גדילה אחרת, כזו שמתבגרת, ומגלה עוד עוד אפשריות לראשית.
שמאפשרת לנו לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ומתוך כך להתחדש ולשמוח בכל הטוב.

שבת שלום, ושנה טובה,
דני.