הימים ימי סוף הקיץ…
עוד מעט ספטמבר… אלול כבר התחיל… יש המשכימים קום לסליחות, ויש המתעוררים לארוחת בוקר מאוחרת בחופשת סוף אוגוסט… זמן של מעבר.
משה עומד לפני העם ערב כניסתו לארץ ישראל.. שבט נודד מהלך במדבר לפני המהפך, מעבר לחיי קבע.
אלו הפרשות אותן אנו קוראים בכל שנה בחודש אלול. ערב כניסתה של שנה חדשה… זמן של חשבון נפש, של יצירת מציאות חדשה.

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" זוהי השנה החדשה, אומר הרבי מסלונים בעל הספר "נתיבות שלום".
בכל שנה אנו נקראים לשאלה הגדולה- מה הם חייך? מי אתה? מהו הבית בו נשמתי חיה? ממה עשויים קירות ביתי?
"וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"- הזמנה ליצירת גבול, "גגך"- זהו ראשך, מסביר ה"נתיבות שלום".
הזמנה לעמדה של ענווה, של ידיעה שיש מעלי.. וכן הצעה לחיים מדויקים, למאמץ בו לא תהיה הסחת דעת הגורמת לנזק לזולת.
כך ש"הנופל ממנו"- אם צריך אדם ליפול, אם צריך אדם להנזק, שלא יפול בביתי.

הרבה חוקים מלמד משה את העם. פרשת "כי תצא" הינה הפרשה בה מופיעות הכי הרבה מצוות.
מענין אותי להתבונן בזה. האם יש כאן חרדה? צורך עז בבטחון שמוביל אדם להעמיס חוקים? או שישנה כאן התרגשות של "לפני".. ישיבה עם הארכיטקט בזמן בניית הבית וחשיבה על כל הפרטים..?
הרבה "לא" "ואל" "לא תלין".."לא תראה.."לא ילבש"…"לא תזרע", "לא תחסום" "לא יהיה בך" לא…
מה קורה לנו כשאנו פוגשים את הגבול? מה עובר עלי כשאני שומעת 'לא'?
תמונות עוברות בראש ממחוזות רחוקים.. מקום בו אנשים הנצמדים ל"לא" ול"אסור" כאורח חיים והם אלו הקובעים את חלומותי.. הם המשרטטים את מתאר הנפש הצעירה..
כל אחד ומפת הדרכים שלו, המדבר ממנו הוא מגיע, ואבק הדרכים אשר על נעליו.

שלש המילים המשונות ביותר –ויסלבה שימבורסקה
כשאני הוגה את המילה עתיד
ההברה הראשונה כבר נהפכה לעבר
כשאני הוגה את המילה דממה
אני הורסת אותה.
כשאני הוגה את המילה מאום
אני יוצרת דבר מה, ששום אין לא יכיל.

יש משהו מופלא במפגש עם השפה עם החיים… איך קוי מתאר יוצרים מציאות..
"השנואה והאהובה".."איש גונב".. "והתעלמת".. "שעטנז".. "כי יהיה ריב".. "איפה ואיפה"..

מתבוננת בפסוקים, במפת דרכים הזו שמשה מציע לעם, ונפגשת באדם אמיץ. פוגשת את הרשות של החושך להיות, שומעת את נתינת השם לשדים שלנו, פוגשת את האנושיות במיטבה.
מקשיבה למשה האומר.. אכן, ישנם יצרים..ישנן העדפות, יש ריב, רצח ותשוקה..והינך מוזמן להתבונן בזה..תחילה כעד..
דע שזה ישנו, שזה גם כן אתה, חלק מזהותך.."לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.."
ואז.. "כי תצא".. על כל אדם לצאת לדרכו, למלחמה על יעודו, על תפקידו.
כל אחד ומפגשו עם האויב הפרטי שלו..כמו גם עם ציפור הנפש שלו..אותה הוא מוזמן לשלח..אותו תיקון מסוים שהוא שלו..שרק הוא יכול וצריך לתקן..
"אויבך"..שלך..הפרטי שלך..הקשור לאותו "לך לך" קדום וראשוני ששלח אותך למסעך..

ואם חשבתי שהמסע הינו פרטי בלבד..והוא רק שלי ויעודי הינו לתקן הכל לבד..בעצמי..באה פרשה זו, בא משה ומנכיח בעוצמה גדולה ובחדות את סיפור הקהילה, את סיפור ההשתייכות החברתית..ישנה כאן רשת.."הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.."
ואנו שרים.."כולנו רקמה אנושית אחת חיה"..
חכמת הכאוס מלמדת אותנו להתבונן בנטיה של הפרטים ליצור ביניהם קשר ולהתארגן יחד כחלק מובנה של הטבע. אין חלוקה ברורה בין התנהגות אינדיבידואלית והתנהגות חברתית.. ישנה הבנה כיצד כולנו חלק מהשלם. כל חלק בנפרד משפיע על כיוון התנועה של שאר חלקי המערכת.. כך בחוקי התעופה של הצפרים, זרימת הנהרות וההתנהגות האנושית.
העולם נמצא בתנועה מתמדת וכל הקשר עשוי להשתנות ואכן ישתנה. התודעה הינה מערכת פתוחה כמו מזג האויר..
וכך מוצאת אני את עצמי מושפעת, מוטרדת, שואלת על אחריותי הגדולה למשמע בשורות קשות על אלימות וקושי.. מה זה אומר עלי? מוצאת את משה מאשר אי נחת זו כשהוא מניח את ההנחה "לא תוכלי להתעלם" גם את תרצי ..
מיד עולות מחשבות של תיקון ועשיה.. ושומעת כאן גם קריאה לזהירות.. שנשמור את מוצא שפתנו.. שלא נגזים בהבטחותנו.. שנזכור בצניעות מי אנחנו.. כשמעקה מעל גגי.. מבקשת ללכת בימים אלו של חודש אלול אחר הקריאה לנדיבות שיש בה עשיה ומודעות לנדר, לכוחה של ההתחייבות..
"וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ".