ספר דברים: פרק א', פסוק א' – פרק ג', פסוק כ"ב

השאלה המרכזית בפרשה זו ובכל חלקו הראשון של ס' דברים היא – מדוע התורה חוזרת ומספרת מה שכבר ספרה בעבר? בין פרשני התורה המסורתיים קיימת הסכמה כי התורה, כיצירה אלהית, כתובה כך שלכל מילה בה יש משמעות רבה. גם קורא מודרני מתרשם כי אופן כתיבתה של התורה מתאפיין ברמה גבוהה של גיבוש, הידוק ומודעות, לא נראה סביר שמאורעות יסופרו שוב סתם כך. תחושה זו מתחזקת כאשר אנו מבחינים בהבדלים בין סיפור הדברים לראשונה – ועתה. האם השינוי מגמתי?

הפרשה פותחת בתיאור הסיטואציה האפית, כלומר המצב בו מסופר הסיפור. אנו נמצאים איפוא במבנה מורכב – סיפור אודות נסיבות הסיפור.
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן…ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה אותו ה' אליהם אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן בעבר הירדן בארץ מואב "

התורה מציינת מי סיפר – משה; למי סיפר – לכל ישראל; מתי סיפר – בראשית החודש האחד עשר של שנת הארבעים ליציאת מצרים; והיכן סיפר – בעבר הירדן. אולם בפסוק האחרון חוזרת התורה על המיקום ומוסיפה פרט נוסף שניתן לראות בו ציון עזר להתמצאות בזמן – אחרי הניצחונות על סיחון ועוג, אבל הזמן הלא צויין קודם במדויק ועל כן זהו כנראה אזכור הסיטואציה בה נמצא העם – אחרי הניצחון הגדול הראשון שנחלו בני ישראל, לשעבר עבדים כנועים ועתה עם נוודים עז החי על חרבו וכובש לו נחלות; ולאזכור המלחמה נוסף עוד ציון עזר-לכאורה המיותר בתור שכזה – שוב נאמר שהדברים נאמרים בעבר הירדן, והכוונה היא כנראה לומר: עתה חונים ישראל בעבר זה, המזרחי, של הירדן. עוד מעט יעברו לצדו האחר, שם ממתינה להם ארץ כנען – היעד הנכסף של המסע. שני הציונים הללו משמעם: סיפור הנדודים במדבר מסופר מחדש לעם הנמצא כבר בתוך מלחמה לכיבוש נחלה. בכך נאמרו כמה וכמה דברים על מטרות מעשה הסיפר ועל גבולות הסיפור. חברה לוחמת זקוקה לסיפור שיאפשר לה לחימה נכונה וניצחון. אין היא יכולה להרשות לעצמה את מותרות היחס האובייקטיבי לעברה. היא מאוד בלתי אובייקטיבית. מעשה הסיפר הוא מעשה של כינון הזיכרון הקולקטיבי של העם. וכדברי ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן – אומה היא קבוצת אנשים שיש לה זיכרונות משותפים וגם שכחה משותפת.

היינו מצפים עתה לסיפור שבא להאדיר את העם הלוחם; סבורים היינו שביקורת תיתפס כמחלישה, כפוגעת במורל הלאומי ועל כן בעתות מלחמה יש בה מעין בגידה – כך נהוג בחברות לוחמות, לדעתי אין הדבר כך בפרשה זו. אוכיח טיעון זה על ידי הבאת שניים מהסיפורים אותם משה מספר מחדש.

בתארו את חטא המרגלים סוטה משה מהתיאור שהובא בס' במדבר פרק י"ג . שם נאמר שהמרגלים אמרו "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא אפס כי עז העם היושב בארץ"

רק לאחר דברים מעוררי-חרדה נוספים של המרגלים נשאו בני ישראל את קולם בבכי, ודרשו לוותר על הכניסה לארץ. כאן לעומת זאת מובאים דברי המרגלים ותגובת העם בצורה משולבת , כך –
"ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותרגנו באוהליכם ..אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמור: עם גדול ורם ממנו.."

דברי הייאוש של המרגלים מובאים דרך תודעת בני העם, כך שהאחריות מוטלת עליהם. הקורא המצרף דבר אל דבר מבין כי המרגלים אמרו דברים זורעי בהלה, אבל לא זה מוקד הסיפור אלא העובדה שבני ישראל הניחו לעצמם להיבהל. כיוון ששומעי הסיפור הם בני ישראל העומדים במלחמה והמספר הוא מנהיגם, אין זה סיפור על העבר, אלא הבאת חומר מהעבר אל ההווה למען עיצוב העתיד.

בפרק ב', כשה' מסביר למשה מדוע אין להלחם בבני מואב ועמון, הוא מאריך ומספר מי היו העמים הקדמונים באזורים אלו ובמי הוחלפו. מסתבר שהאמים, החורים, הרפאים והעוים הובסו ותחתיהם באו בני עשיו, מואב, עמון ופלשתים. בפסוק י"ב מציין המספר –
"ובני עשו יירשום וישמידום וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם"

אמירה זו מה מטרתה ? אין היא נחוצה להבנת הענין, והיא אינה מופיעה בס' במדבר, כשהמפגש בין ישראל לעמי עבר הירדן מתואר לראשונה. נראה שה' בונה מסגרת היסטוריוגרפית ואף היסטוריוסופית לכיבוש הארץ בידי ישראל. כיבוש זה הוא חלק מגל רחב, מתנועה היסטורית בה יושבי הארץ הקדמונים מוחלפים בעמים אחרים. ה' מציג עצמו כאחראי לתהליך זה.,-
"לבני לוט נתתי את ער ירושה..לעשו נתתי את הר שעיר.. ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם.."

באופן זה, מתעצבת תודעה של גבולות ושל ענווה. ישראל אינם יכולים לעשות מה שירצו ולהילחם במי שירצו. העולם אינו הפקר לחזקים אלא שייך לבוראו ובני האדם קרואים למלא הוראותיו. מכך נובע שאם נצחו – נצחו מכוחו של האל "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח,י"ח)

שתי הפרשיות מעצבות תודעה של עם השרוי במהומת מלחמה וכיבוש. הם מחנכות אותו לבקורת עצמית, לנטילת אחריות למעשיו, לגבולות ולענווה