זוהי פתיחתו של מדרש רבה לפרשת דברים –

"אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון ? כך שנו חכמים אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, רבן גמליאל אומר אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית.

ומה טעמו של רבן גמליאל שאומר מותר לכתוב ספר תורה יונית ? אמר בר קפרא דכתיב (בראשית ט) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת לכך התירו שיכתבו בלשון יונית

אמר הקדוש ברוך הוא ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב (משלי טו) "מרפא לשון עץ חיים" ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (שם /משלי/ ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה" ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון

ריש לקיש אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם /שמות/ ד) "לא איש דברים אנכי" כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה"

מעניין לראות מה העסיק את הדרשנים כשקראו את תחילתו של ספר דברים. ראשית הם מצטטים את המשנה במסכת מגילה. משנה זו קובעת שתפילין ומזוזות נכתבים אך ורק בעברית ואילו ספרי תורה – בכל שפה. רבן גמליאל מתיר לכתוב רק ביוונית . שפה זו נחשבה בעולם הים-תיכוני בזמנם של חז"ל לשפת המופת של התרבות. היוונים עצמם הגדירו את זהותם על פי שפתם (ולא על פי מוצא אתני או מיקום גיאוגרפי) וכינו 'ברברים' את כל מי שלא דיברו יוונית, ואף בעלי המדרש, שזיהו את יפת בנו של נוח עם יוון (המוזכר כאחד מבניו – ראו בראשית י,ב) סברו שיפת הוא המופת ליפה. ותמכו בשילוב בין שם – אבינו הקדום לבין יפת.

שנית, הם סבורים שהתורה מרפאת את הלשון בה היא נאמרת. אמירה זו מסבירה אולי את ההיתר לכתוב תורה ביוונית. עמדה רווחת בעולמם של חז"ל היא שהעולם נברא בעברית – לשון הקודש, ו בכל זאת ניתן לצקת את תכניה ללשון אחרת כי היא מטיבה עם הלשון שאליה נוצקה – היא מזככת ומעלה אותה.

כדי לעבות את הטיעון הזה מביא הדרשן את הפסוק "עץ חיים מרפא לשון". כיוון שהובא פסוק זה הוא גורר אחריו את ההקבלה לעץ החיים הקדמוני של גן העדן ואת ההבטחה שגן העדן העתידי יצמיח "אילנות של תורה" . מכאן משתמע שאחת מתוצאות ההגליה מגן עדן היא נזק ללשון, צמצום יכולת או רמת הדיבור.

ושלישית, ריש לקיש קורא בפרשה תהליך התפתחות של משה רבינו. הוא הפך מכבד פה ולשון לאיש דברים.

אני רוצה לבדוק את היחס בין נושאים אלו לבין נושאיו המרכזיים של הספר ושל הפרשה הפותחת.

ספר דברים, ובפרט פרשת דברים, הוא טקסט העוסק במלחמה בין ישראל לעמים. בפס' כ"א נאמר :" רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה …אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת"

אחר כך מסופר מחדש על המרגלים. בפרק ב-ג מדובר על האיסור להלחם בעמון מואב ואדום ועל המלחמות המוצלחות בסיחון ובעוג מלכי עבר הירדן. והנה הדרשן מביא את ההלכה המתירה לכתוב ספרי תורה בשפה זרה. היתר כזה הוא אמירה על שיתוף פעולה תרבותי בין ישראל לעמים שסביבו. המדרש על "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" מעצים את ההיתר ההלכתי לרמה עקרונית – תרגום התורה לא נועדה רק לפתור בעיות של קהילות בחו"ל שאינן דוברות עברית כהלכה אלא הוא חלק מתפיסה כוללת של מגע מפרה בין שם ליפת, בין ישראל לעמים, המוצע בנוסף למגע החרב שבפרשה.

התורה מוזכרת פעמים רבות מאוד בספר דברים. ספר זה מהווה 'משנה תורה' כי הוא חוזר, שונה, את התורה הקיימת כבר. משה שונה את התורה כדי להבהיר היטב לעמו את המוטל עליו – חובותיו וייעודיו. כך למשל נאמר בפרשתנו – "..מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (א,ה) והנה, במדרש, התורה אינה גוף ידע, מערכת הוראות חיונית, אלא היא בריאה הקיימת לעצמה ועבור עצמה, היא הדיבור המופתי, האידיאלי. וככזו, כוחה כה גדול עד שהיא מרפאה את הלשון ואף "מתירה את הלשון" כלומר משחררת אותה מחרצובותיה, מרחיבה את יכולות ההבעה של האדם, ובכך היא בבואה של מה שיקרה בצורה רחבה לעתיד לבוא. אור חדש נזרק מכאן על ההבטחות לעם המתוארות בספר. פרשת הברכה (תחילת פרק כ"ח) מבטיחה שאם נשמע בקול ה' נזכה לשפע חומרי ולהצלחה צבאית. אומנם נאמר גם "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ" אבל רק פסוק אחד מארבע עשר הפסוקים שם מתייחס לכך, והנה מדרש זה מדבר על גאולה במונחים של הצמחת אילנות של תורה ושל לשון מתרפאת ומשוחררת. מסתבר עתה שההבטחות בפרשת הברכה הם רק המצע הפיזי לקיום רוחני.

כשחושבים על משה בסוף ימיו, בדרך כלל חושבים על המנהיג שלא זכה להיכנס לארץ אליה הוביל את עמו, "איש ונבו לו" הפך לסמל לחוסר מימוש. גם תולדותיו בדרכו להר נבו אינן מרנינות לב, וכך אומר משה לבני עמו בספר זה- "עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה… מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'" (ט,ו-ז) וכו' וכו' . אבל ריש לקיש מסב את תשומת לבנו לכך שמשה נתרפא מגמגומו, במהלך ארבעים שנה אלו ! זו אמירה שיכולה להיקרא כחצי-קומית, אבל לדעתי משמעותה – משה הוא מנהיג מדיני אבל הוא גם משה רבינו, נותן התורה ומבארה. ובעוד דרכו הפוליטית הייתה קשה, רווית תסכולים עד לאחרון שבהם – מותו במדבר, הרי בהקשרו האחר הייתה דרכו צולחת ומפתחת – הוא האיש שקיבל את התורה מסיני, ומסרה לעמו ויכול היה לעשות כך רק כיוון שלשונו נתרפאה והוא קיבל את היכולת להעמיק, לפרש, לחדש ולקשר את התורה למציאות של החברה שאותה הנהיג – שם ואז, כאן ועכשיו.