על שפת נהר הירדן, בערבות מואב, תם המסע הגדול. באחרית ימיו, בידיעה כי מותו קרב ובא, וכפתיחה לנאום הפרידה הארוך והמרגש שלו מעמו (בספר דברים), מונה משה, אחת לאחת, את כל ארבעים ושתיים התחנות בדרך החתחתים במדבר. כפי שישקיף עוד מעט מפסגת הר נבו אל הארץ אליה לא יבוא, אל העתיד הלא מובטח לו בארץ המובטחת, הוא מביט עתה לאחור. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון". דעו מאין באתם, ולאן אתם הולכים (במדבר ל'ג, א').

אהרון כבר איננו שם, משה עוד מעט לא יהיה, ועל כן יש להזהיר: "כי אתם עוברים את הירדן לארץ כנען, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר ל'ג, נ"א-נ"ג).

את הפסוקים הללו אנחנו קוראים בכל שנה בימי בין המצרים, סמוך לתשעה באב, זכר לשני בתים שחרבו. האחד, לפי חז"ל, בשל עבודה זרה (ומפניה מזהירים הפסוקים שלמעלה), גלוי עריות ושפיכות דמים, השני בשל שנאת חינם. האם אמנם "לכם נתתי את הארץ לרשת אותה?", והרי שנות גלותנו מעל הארץ רבות משנות ישיבתנו עליה. האם בזבזנו את הירושה יקרת הערך? בדפי ההיסטוריה היהודית אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה תחנות במסע החתחתים הלא-נגמר הזה אליה: אשור, בבל, ספרד, אושוויץ… מה יש בה, בארץ הזו, שכל כך קשה להחזיק בירושתה? מהי המורשת שלה, שאותה אנחנו שוב ושוב נוטים לשכוח?

משהו מטיבה המיוחד של הארץ מופיע בסוף הפרשה שלנו, העוסקת, כנראה שלא במקרה, בערי המקלט המיועדות לקלוט בקרבן את הרוצחים בשגגה (כן, גם השוגג נקרא כאן 'רוצח'): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר ל'ה, ל'ג-ל'ד).

העוול ושפך הדם מחניפים ומטמאים את הארץ אשר ה' שוכן בתוכה. וה' שוכן בה רק כאשר הוא שוכן בתוך בני ישראל. הוא איננו שוכן בתוך בני ישראל כאשר ליבם מלא בעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים או שנאת חינם. וכשאינו שוכן בתוכם, גם אינו שוכן בארץ. במצב כזה, אין היא מורשה לנו.

חכמי הדורות מצאו לנכון לקבוע את הפטרת פרשת השבוע שלנו מתוך דבריו של נביא החורבן, ירמיהו. מקצת פסוקיה מהדהדים גם לימינו אלה: "מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחוק מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו בדרך ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמוות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה, ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו…" (ירמיהו ב', ה'-ח').

ארץ ריקה מדרישת ה' אמיתית. לא בקרב הממיתים עצמם באוהלה של תורה, לא בקרב המורישים אותה בגזל ותגי מחיר, לא בקרב הנושאים בכהונות הרמות שאין להם אלהים. רועיה פושעים, נביאיה מחזיקים באלהי החומר, טומאה ותועבה.

אולי המסע אל הארץ המובטחת הזו עדיין לא תם.