ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. ז וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. יב וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יג אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. {פ}

עשרה פסוקי ברכה פותחים את פרשת בחקתי, הקדמה רכה, לפסוקים הקשים שיבואו אחר כך.
הפסוקים הראשונים פותחים בעולם שכולו טוב – אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ.. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.. הכול יהיה מצוי בשפע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע.. ושלום ישרור בארץ לא רק בין אדם לאדם, אלא אפילו עם עולם החי וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ:
כל הטוב הזה מגיע לשיא, כשהקב"ה נושא אלינו פניו, ומחדש את בריתו אתנו, מתהלך עמנו, ועוזר לנו להתהלך בקוממיות.

וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם.. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יג אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

עד כמה שזה טוב, לפחות לאחד הפרשנים, נדמה שזה לא מספיק. רש"י – רבי שלמה יצחקי, פרשן שבוחר לרוב להיצמד למשמעות הפשוטה של הפסוקים, ניגש אל הפסוקים כאן באופן מעניין. אף אחד מהפסוקים כמעט לא מתפרש כפשוטו – כל טוב טבעי, משתדל רש"י להפוך לנס.

התהליך הטבעי של עצים שנותנים פרים – מתפרש אצלו כמשהו על טבעי וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ – הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. השובע שיש לאוכל בסוף הארוחה – גם הוא תהליך ניסי וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע – אוכל מעט והוא מתברך במעיו.. כך גם נצחונות בשדה הקרב. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב – יהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.
אולי לקורא בן זמננו הכי בולט השינוי של רש"י כבר בפסוק השני – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם ברכה כל כך פשוטה ומובנת. מצבה של הכנרת עוזר לכולנו בשנים האחרונות לחיות את השורה מהשיר – את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים שהרי באמת יותר מזה אנחנו לא צריכים שיירד גשם בחורף ,ושבאביב הכול יפרח.. שיהיה זרע לזורע ולחם לאוכל.

אבל לא כך מפרש רש"י וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם – בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות.
שום חתונה לא תתקלקל, מבטיח לנו רש"י, ואף טיול שנתי לא יבוטל. הגשמים כולם ירוכזו לשעות האלה שבין הקידוש למנה האחרונה [והכי חשוב יפסיקו בזמן כדי שהאורחים יוכלו ללכת הביתה :)]
מעניין לחשוב, לאור כל זה, מה לא מספק בחיים המלאים בטוֺב פשוּט? בגשם שיורד, בתבואה, בברכה ובהצלחה הגשמית – מה לא מספק, שאנחנו צריכים יותר מזה?

"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ.."
אחת השאלות החשובות כמובן מכל הדיון הזה – הוא לאיזה עולם שייך השלום? האם וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד – דומה לגשם שיורד בחורף, או לעצי ברוש שמצמיחים תפוחים?
מה המשמעות של הדבר הזה כשמדברים על שלום? במה אנחנו אמורים להסתפק, אילו שאיפות הן ניסיות ואילו אנחנו יכולים להתפלל ולייחל להן בעולם טבעי.
מבקש לצרף לדיון שני שירים של יהודה עמיחי ורוני סומק, נראה שבתיאור שלהם של אחרית הימים, זו באמת הנקודה היחידה שהיא דמיונית.

מֵעֵין אַחֲרִית הַיָּמִים / יהודה עמיחי
הָאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ טִלְפֵּן לָאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ:
"הַלַּיְלָה הֵם בְּהֶחְלֵט עֲלוּלִים לָבוֹא.
שַׁרְיֵן אֶת הֶעָלִים, סְגֹר הֵיטֵב אֶת הָאִילָן,
קְרָא לַמֵּתִים הַבַּיְתָה, וֶהֱיֵה מוּכָן".

הַכֶּבֶשׂ הַלָּבָן אָמַר לַזְּאֵב:
"בְּנֵי אָדָם פּוֹעִים וְלִבִּי כּוֹאֵב:
הֵם יַגִּיעוּ שָׁם לִיְדֵי קְרָבוֹת כִּידוֹן.
בַּפִּגִישָׁה הַבָּאָה בֵּינֵינוּ, הָעִנְיָן יִדּוֹן".
כָּל הַגּוֹיִים (הַמְּאֻחָדִים) יִנְהֲרוּ לִיְרוּשָׁלַיִם
לִרְאוֹת אִם יָצְאָה תּוֹרָה, וּבֵינְתַיִם.

הֱיוֹת וְעַכְשָׁיו אָבִיב
יִלְקְטוּ פְּרָחִים מִסָּבִיב.

וְכִתְּתוּ חֶרֶב לְמַזְמֵרָה וּמַזְמֵרָה לְחֶרֶב
וְחוֹזֵר חֲלִילָה וְשׁוּב בְּלִי הֶרֶף.

אוּלַי מִכִּתּוּתִים וְהַשְׁחָזוֹת הַרְבֵּה,
בַּרְזֶל הָרִיב בָּעוֹלָם יִכְלֶה.

בַּדֶּרֶך לַעֲרָד / רוני סומק
הַכְּבָשִׂים הַלְּבָנוֹת בַּדֶּרֶך לַעֲרָד
כְּמוֹ שִׁנֵּי חָלָב בְּלֶסֶת הַמִּדְבָּר.
הַמִּלְחָמָה נִמְשֶׁכֶת,
הַזְּאֵב שֶׁיָּגוּר אִתָּן עֲדַיִן לֹא נוֹלַד.

עולם ניסי? כן. זאב עם כבש? בוודאי! אבל שלום?!? זה נראה עדיין רחוק.
אצל עמיחי הכבש והזאב – כבר מנהלים מערכת יחסים עניפה. אבל בני האדם, מסתבר, עוד לא למדו כלום. המזמרה הופכת לחרב וחוזר חלילה, והתקווה היחידה היא שאנחנו או החומר עצמו נתעייף בסופו של דבר.
גם אצל סומק, הפיתרון רחוק, הרחק מעבר לקו האופק. עוד לא נולד לו אפילו הזאב שעתיד לגור עם הכבש, ובינתיים במדבר הארוך המלחמה נשכת.
נדמה, שגם המשוררים האלו הולכים בדרכו של רש"י, ומעלים בדמיונם עולם מלא ניסים.
אולי באמת אנחנו מחפשים משהו גדול מדי. אולי השירים האלה מתייאשים, יותר מדי מהר, כי רף התקוות הוצב גבוה, אי שם, מעל לקרקע המציאות.
* *
משהו בפירושו של רש"י לפרשה שלנו, מאוד נוגע לליבי. לצד רצון גדול לחגוג את הדברים הפשוטים – כפי שמבטאת כל כך יפה נעמי שמר –

הַתִּינוֹקוֹת פִּתְאֹם יוֹדְעִים לָלֶכֶת,
וּבְנֵי הַשֵּׁשׁ יוֹדְעִים פִּתְאֹם לִקְרֹא.
וְהָאוֹפֶה אוֹפֶה לִי אֶת הַלֶּחֶם.
וְזֶהוּ זֶה הַחַג בַּהֲדָרוֹ

לצד הרצון הזה יש משהו שאומר: 'חיכינו כל כך הרבה, מגיע לנו משהו מיוחד..' משהו שהוא מעבר לטוב הפשוט – לא יכול להיות שכל השנים התפללנו לחמנו ועבדנו רק בשביל שגרה ברוכה.

אך פשט הפסוקים כנראה אומר אחרת. פשט הפסוקים לא מוכן לקבל את המילה רק, כשהיא צמודה למילים שגרה הברוכה. את השגרה הברוכה הזאת מאמץ הפשט בשני ידיים – מצרף לה את הפניה של הקב"ה אלינו, את חידוש הברית והולך איתה הלאה קוממיות – בקומה זקופה.

שבת שלום!