ספר ויקרא: פרק כ"א, פסוק א' – פרק כ"ד, פסוק כ"ג

"אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו ..לא יטמא בעל בעמיו להחלו.. והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה..על כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא"

"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת ..ולא יחללו את שם א-להיהם"

"איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-להיו..כי מום בו ולא יחלל את מקדשי"

" איש איש מזרע אהרון והוא צרוע או זב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ ..לא יאכל מן הקודשים.. ולא ישאו עליו חטאת ומתו כי יחללוהו"

השורש ח.ל.ל הוא המפתח לפרשה זו. פעם אחר פעם הוא חוזר, בוריאציות שונות. הוא מוצג כנימוק לכך שכהן אינו רשאי להשתתף בהלוויות של קרובי משפחתו ; שכהן גדול אינו רשאי ללכת אחר מיטת הוריו; שהכוהנים אינם רשאים להשחית את מראיהם; שכהן טמא אינו יכול לאכול את בשר הקורבן המקודש; ובנוסף – ההבחנה המקוממת בין כהן בעל מום לכהן בריא בגופו: בעל מום שהקריב מחלל את הקודש ! מום, טומאה, מוות כל אלו עומדים כאן בניגוד למקדש, לקורבנות. הבחנה זו ודאי אינה מוסרית, הלא נפש יפה יכולה לשכון בגוף חולה ולהיפך. זוהי הבחנה אסתטית. מדוע היא רלוונטית ?

אפיון נוסף המתגלה ביחס לקודש – הוא פגיע, רגיש, שברירי, יש לשמור עליו יפה לבל יפגע, ואכן מונח מפתח המגדיר את יחסם של הכהנים אל המקדש הוא – שמירה.
כך נאמר בפרשתנו – "ושמרו את משמרתו ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו" מיהו אויבו של הקודש ? מהו החילול המסכן אותו כל כך ? השאלה חורגת מתחום דיני הפולחן, ויש לה משמעות דתית רחבה. הלא הקודש כרוך בנוכחות הא-להית עלי אדמות. והנה מסתבר שנוכחות זו חשופה מאוד לפגיעה, ויש להגן עליה ? מי הוא הפוגע ובמה כוחו גדול ?
בפרשיות הקודמות פגשנו כבר את המחשבה שהמוות וגילוייו הבוטים פחות – זרע, דם נדה, צרעת, מכילים טומאה. ראינו שהמקדש עצמו נטמא ונטהר מחדש מדי שנה. כאן, כל אלו מקבלים הגדרה – הם סוגים של ח.ל.ל. ואכן במקרא, שורש זה משמש בשתי הוראות רווחות – קירבה לטומאה, כמו בפרשתנו ומת כמו "חלל נופל באדמה לא נודע מי הכהו".

במשנה נוספות עוד שתי הוראות – כהן פסול נקרא חלל, וכן נוצרה ההוראה הרווחת היום – חלל במובן של ריק, space . יצירת המונח 'ריק' מאותיות ח.ל.ל היא מעשה פרשני. היא מלמדת שלדעת חז"ל הטומאה והמוות הם חורים במציאות, בעוד הקדושה היא מלאות, תוכן. ומכאן יש להבין את איפיוני הקדושה שעליהם תמהנו. הכיעור, המום וכל הכרוך בו אינם רעים. הם רק משקפים חוסר, פגימה. ואילו הקודש הוא גילוי של היש בשיאו.
שבירותו של הקודש שורשה כנראה בהבנה שבניית תוכן וישות היא מאמץ כנגד כוחות האנטרופיה – ההתפוררות, הניוון,האורבים מכל עבר. מכאן נובע שהקדושה אינה מושג המנותק מהחיים בהתקרבו לאל הנשגב והרחוק. להיפך – קדושה היא מושג אנושי וארצי! קדושה היא גילוי של ה'יש' המלא, העשיר, והשכינה א-להית נקשרת בו שכן א-להים אוהב את מעשיו – "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

כמה מלים על אתוס אחר לחלוטין – בתלמוד הבבלי, (תענית דף ז',א) מסופר על שיחה בין ר' יהושע בן חנניה מגדולי דור יבנה לבין בתו של הקיסר. הנסיכה הרומאית, האמונה על ערכים אסתטיים אך לאו-דווקא הומניים אומרת לו – "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער !" לא נראה לה ראוי שהתפארת הרוחנית תמצא בכלי שפל. ר' יהושע משיב לה בכך שהוא שולח אותה לצקת את היינות המשובחים של מרתפי הקיסר מכדי חרס לכלי כסף וזהב. לימים היין מחמיץ, ובת הקיסר למדה את הלקח : אכן,ביחסי רוח וחומר קיים חוק היפוך.רוחניות גדולה מסתפקת במצע חומרי דל.
וכך דורש ר' חנינא בר אידי – "למה נמשלו דברי תורה למים ? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה"
כמה קל יותר להזדהות עם אתוס זה שהוא האתוס המרכזי בחז"ל ! אכן, ר' יהושע המכוער, העני והחכם מושך הרבה יותר מרבן גמליאל העשיר והמיוחס; בית המדרש של חז"ל שהקוד שלו הוא – "כתר תורה מונח כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" מדבר אל ליבנו יותר מהמקדש בו לכל כהן תפקיד שקיבלו בירושה. אך מי שרואה את מגוון הערכים בתורה, חייב להכיר בכך שהמקדש בכלל ופרשה זו בפרט מציבים אידיאל אחר: מקום אחד בו אין לכיעור ולמוות דריסת רגל, גן עדן בשיש ובמתכת .