תמונות ילדות

חווית הספק מחזירה אותי לתמונות ילדות לא פשוטות: נקודת המפגש של דפנות ארגז החול היה המקום הטבעי שלי בגן הילדים – הכי בפינה שאפשר, הכי רחוק מכולם, הכי מוגן שיש. לא ידעתי לשחק במשחקים של הילדות, תמיד התנדבתי לגלגל את החבל ולא העזתי לנסות לקפוץ. רוחפה, זה היה 'שם החיבה' שלי, ורוב הזמן הייתי עסוקה בלברוח פנימה, אל העולם שבראו לי החלומות.

הכי ספק שיש

הספק הגדול ביותר בעיני הוא הספק של הזהות העצמית: מה אני יודעת לעשות ומה לא, האם אני 'אמא טובה'? התצלח דרכי המקצועית? מה עוד אספיק לעשות ולדעת והיכן אפגוש את גבולותי.

בהתבוננות המחודשת בתמונות ילדותי אני מניחה שפחד וחוסר מיומנות נפשית לחיות עם הספק – עם חיים שיש בהם שמחות ועצב, הצלחות וכשלונות, הובילו אותי לבחור בוויתור מראש על חדוות הקפיצה בחבל. עבור מי שחי בתפיסת עולם של 'הכל או לא כלום' נראה שהבחירה ב'לא כלום' היא הבחירה היותר בטוחה, קשה להכשל בה.

תמונה של תמימות חלוצית

פרשת השבוע שלנו, פרשת 'שופטים' היא פרשה מפוארת. היא פותחת בציווי למנות שופטים על עם ישראל (טז, יח):

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

במהלך הפרשה פזורות הנחיות שונות לניהול מערכת המשפט הצודקת. תמונת הכניסה לארץ מתבשמת בתמימותה החלוצית: אנחנו נכנס לארץ, נמגר את האויבים, ננהל מערכת משפט מושלמת ואם נרצה אפילו נשים עלינו מלך משלנו שיהיה שונה ממלכי העולם; יהודי ירא שמיים, צנוע ומקובל על אחיו (יז, יד-כ). וכמו בבית חדש – רצפת הארץ המובטחת מבהיקה בנקיונה.

דווקא על רקע השאיפות התמימות והגדולות של פתיחת הפרשה מרגש אותי להתבונן בסיומה – בפרשת 'עגלה ערופה' (כא, א-ט):

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי … וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם…

בלב הבניין המפואר של פרשת 'שופטים' מכרסם הספק: 'לא נודע מי הכהו' ומערכת המשפט המסודרת שבנינו נותרת חסרת אונים. אי-אפשר לדעת הכל, מספרת לנו הפרשה, וצריך ללמוד לחיות עם הספק. העקבות מובילים רק אל אזלת היד המהותית של המערכת, אזלת יד של המין האנושי, אזלת יד של הורים כלפי ילדיהם, אזלת יד של כל אחד מאתנו ביחס לעצמו.

טקס 'עגלה ערופה' לפרשת 'סוטה'

עצוב לומר זאת אבל הרבה פעמים לא נדע מה מקור הסבל שלנו ושל יקירנו, הרבה פעמים לא נדע כיצד להגן ולהתגונן. פרשת 'עגלה ערופה' מציעה לקהילה לעשות טקס כפרה, טקס שיש בו שילוב של לקיחת אחריות אישית וציבורית, השלמה עם חוסר היכולת לברר את האמת ובקשה מאלוהים שימחל על הדם ולא ינקום בבני העיר. פרשת 'עגלה ערופה' מציעה נתיב לדו-קיום עם אי-הוודאות. אני מבקשת ללמוד לבנות לעצמי טקסים כאלה במקומות שונים בחיי.

פרשת עגלה ערופה נדונה במשנה בסוף מסכת סוטה, מסכת המוקדשת לחוק האשה הסוטה (במדבר ה'). כפי שכבר ראינו כשקראנו את ספר במדבר, אשה סוטה היא אשה הנחשדת על ידי בעלה בניאוף, התורה מספרת לנו כי הבעל לא מצליח לבסס את חשדותיו ועל כן הוא לוקח את אשתו לבית המקדש לביצוע טקס קשה, פולשני ומביך (כך לפחות לפי תיאורי המשנה והתלמוד) שבסיומו יתברר אם האשה 'נואפת' או 'טהורה'.

חז"ל, שניסו לבנות מערכת משפט שחיה ואפילו מתפרנסת מבחינה דתית, פילוסופית ורגשית, מחווית הספק, לא אהבו את חוק האשה הסוטה במשמעותו המקראית. חכמי המשנה והתלמוד עשו להטוטים דרשניים מרשימים בנועזותם על מנת לקעקע את חווית בירור האמת הנמצאת בבסיס 'חוק הסוטה' המקראי ולהותיר את הכבוד הראוי לחווית הספק בחיי הזוגיות.

התביעה לחיות עם הספק מחייבת אותנו להיות מודעים לאחריות האישית לחיינו – לא תמיד תדע אם אשתך נאפה, לא תמיד תדעי בוודאות מה עשה בן זוגך. לקבל אחריות פירושו להחליט על בסיס ידע מוגבל.

אני חושבת שבחירתם האמיצה של חז"ל לסיים את מסכת סוטה בפרשת 'עגלה ערופה' נועדה לקיים מפגש פסגה בין שתי תפיסות העולם הרחוקות – התביעה לוודאות וההשלמה עם אי הידיעה. מפגש הפסגה הזה מציע להבנתי, תיקון חז"לי אופייני ל'חוק הסוטה', הוא עורך ל'פרשת סוטה' האומללה והמאמללת טקס 'עגלה ערופה'.

ובחזרה אלי – שתי תמונות חיים

א. אתמול קיבלתי בדואר הזמנה לערב הפתיחה של 'קולות', וכמו תמיד, ולצד תמונות אחרות, שבה ועלתה, בעקשנות האופיינית לה, תמונת פינת ארגז החול. זו התמונה שתלווה כל התחלה חדשה בחיי. תודה לאל יש לי היום בראש כבר אוסף מגוון של תמונות התמודדות עם חוויות חדשות, אבל זו התמונה הראשונה בערימה ואני לומדת לנצור אותה (הנה, הרגע ממש אפילו שלפתי אותה לפניכם מהארנק…). נדמה לי שכל מי שמגיע ללמוד במקום כמו 'קולות' עושה זאת גם כי הוא בוחר לשבור את שגרת החיים, לאתגר את הוודאויות. להסכים להסתכן בכל התענוג והבהלה של הקפיצה בחבל.

ב. השבוע הלכתי עם הבת שלי לחוג שחייה. לא היה לה קל. ראיתי אותה בולעת מים, מתאמצת, נחבטת בבהלת המים העמוקים, בוכה, מבקשת וויתורים וחוזרת להתאמץ. היא לא ידעה איך זה יגמר ובכל זאת היא נשארה במים, ואני ראיתי איך החז"לית הפרטית והקטנה שלי עושה תיקון גדול.

שבת שלום

נ.ב
ויש גם פסוקים שחווית הספק לא תופסת לגביהם (כ טז-יז): 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם.' זה רע. זה הכי אסור שיש. אם מישהו חושב אחרת, אני חושבת שיש לו מחשבות רעות.