ספר דברים: פרק ג', פסוק כ"ג – פרק ז', פסוק י"א
ייחודה של פרשה זו המהווה חלק מנאום הפרידה של משה הוא בכך שמתגלית בה מודעות עמוקה לנוכחותו ולהשפעתו הבעייתית של גורם הזמן, וכמה דרכי התמודדות איתו.

הזמן בעייתי קודם כל בכך שבהצטברו, נשכחים דברים שראוי שיזכרו. על בעיה זו ניתן להתגבר בכוח העדות הישירה, חסרת התיווך. כשרוצה משה לחזק את הצו האוסר על תוספת מצוות לתורה או גריעתן ממנה הוא מזכיר – "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך" (ד,ג). כשמשה מוטרד ממידת הידע של הדור הבא "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם" ברור שהפתרון יהיה להישען על עדותו של מי שהיה שם, והיא הופכת עבור הצעיר לספור מכונן.(ו,כ)

דרך נוספת בה גורם הזמן בעייתי היא כשהוא חובר לגורמים נוספים ויוצר שכחה.שכחה, כידוע ,אינה מתרחשת סתם כך. היא תמיד בגדר השכחה. אינטרס אישי ונסיבות משתנות דוחקים לשולי התודעה את מה שקודם היה בקידמתה. בפרשתנו מודאג משה משכחה של ההתגלות בהר סיני(ד,ט), משכחת הברית (ד,כג) ומשכחת ההוצאה ממצרים (ו,יב).
השכחה הראשונה: נוח לשכוח שלהתגלות לא היה כל תוכן –"'וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים", מה קל להאמין שהייתה תמונה, היה תוכן קונקרטי, סופי, ממוצה, הרי אז האל הוא צפוי, ניתן לחיזוי, להכלה בתודעה ואולי אף לשליטה. ואילו התגלות שכל תוכנה הוא קולות בוקעים מתוך אש, מבשרת על הבלתי צפוי ביותר, ישות שתישאר תמיד לא מפוענחת, מפתיעה. הנוחות היא אפוא האינטרס לשכחה.
השכחה השניה: נוח לשכוח את הברית החמורה האוסרת על עשיית פסל, התביעה שאינה מתפשרת עם רצונו הטבעי כל-כך של המאמין ליצירת מושא אמונה ידידותי, נוח למשתמש, קרוב, "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא".
השכחה השלישית: כמה קל לעם היושב ב'ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת' לשכוח את עברו כעם עבדים במצרים, להתמכר להוויית השפע, להתעלם מכך שפע זה לא הושג לבד אלא בידו החזקה של האל שהוציאם ממצרים. הנסיבות השונות כל כך יוצרות ראיה אחרת של המציאות.
בכל אחד מהמקרים נוח יותר לשכוח מאשר לזכור. שינוי הנסיבות והאינטרס האחר משתמשים במרחק הזמן כתירוץ.

התורה מנסה להתגבר על השכחה על ידי הלשון החריפה – "השמר לך", "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" , ועל ידי איום, "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא"אפשר אכן שזהו נשק יעיל כי זירת המאבק כאן היא מרחב הרצון וההכרעה האנושית.

אולם הזמן בעייתי בעוד דרך אחת – במקום אחד רואה התורה בזמן הנצבר גורם עצמאי היוצר בעיה מעצם קיומו, לא רק בהצטרפו כתירוץ לגורמים דומיננטיים ולא רק בשל בעיה טכנית של מרחק-
"כי תוליד בנים ובני בנים ו נ ו ש נ ת ם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר" (ד,כה-כו)

מה משמעות המילה – 'ונושנתם' ? אונקלוס, המתרגם לארמית פירש: "ארי תילדון בנין ובני בנין ו ת ת ע ת ק ו ן בארעא". לפי אונקלוס, השורש הוא כנראה י.ש.ן והכתוב מזהירנו – אנו עצמנו נהיה ישנים, מקובעים! לראשונה בפרשה מדובר במפורש על כך שהזמן אינו רק בעיה טכנית, חיצונית לנו, אנו-עצמנו נגרפים במהלכו נתונים להשפעתו המאכלת, המתמירה. אנו הופכים לעתיקים וההשתנות קשה כי היא משולה להליכה נגד זרם הזמן.הרמב"ן מפתח כיוון זה בהצביעו על ההשפעה המסוימת שיש לזמן במקרה זה :"עניין הכתוב הזה, שיזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את השם". הישן הופך בטוח בעצמו, מצבו הקיומי הוא – ישיבה לבטח. במצב זה הוא שוכח את ה'. הזמן יוצר מצב תודעתי אחר, יותר נכון – מצב של חוסר תודעה. רמב"ן לא אמר זאת, אבל ניתן לומר שלפירושו יש כאן משחק בין שתי משמעויות קרובות לאותו שורש – התיישנות ושינה. כנגד מצב השינה, התרופות הקודמות אינן עוזרות. הלא אין טעם לצוות על הישן להתעורר ולדבר, וגם אין טעם לאיים עליו. הוא ישן, אטום. מהו איפא הפתרון לתרדמת התודעה ?

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבבך ובכל נפשך ובכל מאודך: והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך: ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך: וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (ו, ד-ח). הנכונות להאמין בה' והאהבה אליו יוצרות מצב של ערנות מתמדת –"'והיו הדברים האלה.. על לבבך". עתה מוצעת עשייה מתמדת המשמרת את הערנות. המאמין מלמד את בניו ועוסק בעצמו בדברי האל בכל חלקי היממה בכל מצב ובכל מקום. הדברים לא רק ממוללים. הם נוכחים כטקסט – על ידו, על ראשו, על פתחי ביתו. העשייה המחזורית, השוטפת, הלא-פוסקת, מבטלת את הזמן בעצם החזרתיות שבה. אנו ללא התיישנות כי אנו בהווה מתמיד.