״כֹּה אָמַר ה'
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר
בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה…״ (ירמיה פרק ב, ב)

עם זכרון המילים הקסומות הללו של הנביא ירמיה, אני פותחת את הקריאה בספר במדבר.

אני חוזרת לשמוע את תיאור חסד הנעורים. ההבטחה הקדומה שהיתה. ההתמסרות. האהבה.

של עם ההולך אחר אלוהיו במדבר.

אך מילות האהבה הללו, הן הקדמה לתוכחה קשה לישראל, זמן קצר לפני חורבן הבית. על שעזב את אלוהיו, התרחק משמירת מצוותיו, התרחק מעצמו, ומהברית שנכרתה.

כמו זוג בשעה של שבר, הנזכרים בראשית ימי התהוותם, ושואלים איפה היא אותה האהבה, בתוכנו היום? היתה כלא היתה? ומי אנו היום? ומי היינו אז? האם שכחנו אותה?

ואותם ימי החסד שבמדבר, האמנם?
כבר התחלנו לקרוא את סיפור הדרך – מסע הנדודים של מי שנמלטים מעולם של עבדות, חווים מאורעות מופלאים וקשים כאחד, ספוגים באי-וודאות עמוקה, נושאים בקרבם חרדה קיומית, המעלה השכם והערב את ספקות האמונה בדרך ובמנהיגיו – משה ואלהים. "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר.." (במדבר כא,ה)

האם יהיה מזון? האם יהיו מים? האם משה המנהיג ישוב אלינו? ואולי יש להחליפו במנהיגות אחרת? ומה טיבה של אותה הארץ אליה נגיע? ולמה בכלל?
שאלות מכרסמות במסע של עם שאך נולד, ומתהווה בארץ לא זרועה. מצבים חוזרים של משברים באמון, של רצון למות, עד שנגזר על מי שנקראו על ידי חז"ל 'דור המדבר' – להישאר ולמות במדבר, ולא זכו להיכנס אל ארץ ישראל.

ועדיין מהדהדת הקריאה – "זכרתי לך.. אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר… "

עם כל השברים והספקות, ועדיין האהבה…

ספר במדבר, המכונה "חומש הפקודים", פותח בתכנים הרבה פחות רומנטיים.

ראשיתו, כמו הכינוי שקיבל, בציווי לקיים ספירה של בני ישראל. ומייד בפסוקים הראשונים מתחילות להופיע רשימות…
שמות הנשיאים של כל שבט, מפקד השבטים, סידור מבנה המחנה – סדר וארגון מופתיים להולכים במסע.

"פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת…

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת…

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים…"

וכך הלאה….

אז מה בין האהבה הגדולה ובין פרטי השמות והרשימות?

המדרש יתאר גם את הספירה הזו, כמעשה של אהבה –

'אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם' –
בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקב"ה חשבון ישראל ד' פעמים… להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו, ורוצה למנותן כל שעה.
כאדם, שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר. והוא מונה, וחוזר ומונה, עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מנין ישראל…

(מדרש רבה, במדבר, פרשה ב, יט)

יש בה בספירה את פעולת ההנכחה. שוב ושוב מזכירה את הקיום של מה שיש, את הקשר, ואת חידוש השמחה שבדבר. אך היא גם יכולה לעורר בנו את תחושת הבעלות, האחיזה, השליטה.
"ולמדתי שם לכל ריס…" אומרת לאה גולדברג – אותה הספירה יכולה להיות טכנית, אנונימית, בעלתנית, ויכולה להיות גם פעולה של נתינת שם ושייכות..

ספירת האנשים מזכירה כי כל אחד הוא חלק משבט, מעם, אך הוא גם אדם נפרד שהיה עד לא מזמן עבד, שחצה את הים והולך במסע המדבר על תלאותיו וניסיונותיו, עם יכולותיו ומשבריו, וכן – 'סופרים אותו'.

"לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" היא האהבה של ההתמסרות הטוטאלית לא תמיד עם הידיעה לאן, שתופיע שוב לאחר דורות רבים אצל רות במילותיה לנעמי "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ.." (מגילת רות, א, טו), והיא גם נושאת בתוכה משברים, של נפרדים הזקוקים לראייה ולזכירה שוב ושוב של פרטי הפרטים, של דאגה קיומית במהלך התלאות בדרך.

זו אהבה שיש עימה גם את התביעה. לזכרון הברית שנכרתה, ברית של רוח ושל מעשה.
מידי שנה, קוראים את פרשת במדבר בשבת שלפני חג השבועות, לוח השנה העברי יוצר חיבור של מרחב וזמן של מתן התורה.

הפרשה נפתחת בפסוק –

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" –

התיאור המפורט מעורר אצל הדרשנים שאלה, מדוע מפרטים הפסוקים כי הדבר מתקיים במדבר סיני? והרי ברור שכך הוא.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" –
למה 'במדבר סיני'?
מכאן שנו חכמים – בשלושה דברים ניתנה התורה – באש ובמים ובמדבר.

באש מנין – (שמות יט, יח) 'והר סיני עשן כולו וגו"

ובמים מנין – שנאמר (שופטים ה,ד) 'גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים… [זה סיני מפני ה' אלהי ישראל]'

ובמדבר מנין – 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' (במדבר א,א)

ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו?

אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם….
דבר אחר – 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' –
אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה,

לכך נאמר 'במדבר סיני'.

(מדרש רבה, פרשה א, ז)

התורה ניתנת משולבת ביסודות הקיום – המים, האש, האדמה – אינסופיים, מצויים שם תמיד, עבור כולם, עם הכח המיוחד הטמון בהם, ליצור חיים וגם להחריבם.

אבל, יש לשים לב, כי יש גם את האופן "לקבל אותה". המקבלים אותה אומר המדרש, יוכלו לעשות זאת באמת אם יהפכו עצמם ל"הפקר" – כמו המדבר, ללא שייכות וללא בעלות, מתוך הוויה פתוחה, של פשטות וענווה, לתת לה להיות בתוכם.

כמו אז כאשר קבלוה לראשונה.

'וזאת התורה אשר שם משה' –

זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה.

וזה שאמר רבא: מי שאומן לה – סם של חיים, שלא אומן לה – סם של מוות.

(תלמוד בבלי, מסכת יומא, ע"ב, עב.)

כך – בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, מוזמן אדם לקבל על עצמו מחדש, את התורה שניתנה לו מסיני –

איזו תורה אקבל עלי השנה? איזה סוד היא תלחש לי? מה יהיה הריח שלה? והרוח?

מה היא תחדש? תזמין? תדרוש?

היכן בחיי היא תבעיר אש, תרווה כמים, ותזמין בי מרחבים פתוחים וחדשים של מדבר?

בברכה לקבלת התורה,

באהבה.

לחיים.