בחודש האחרון בחייו של משה, משה עומד מול העם וכל מה שנותר לו זה לומר מילים שמטרתם להדהד לדורות. בפרשתנו אנו קוראים על העבר המכוון והמדבר אל העתיד.
(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (דברים פרק כ"ו)
אחרי כל מסעותיו, משה המכיר את העם, מנסח את דבריו בצורה חדה:
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:
(ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם:
(ג) וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים פרק כ"ט)

יש מצב בו הלב ללא דעת והחושים ללא כוח. ומה אפשר לומר במצב כזה?
בכלל, מה אפשר לומר ברגעי סיום? הזמן הולך ונגמר.
אחת האפשרויות הינה יצירת מבנים היכולים להכיל, לשמר ולעורר מחדש את הזיכרון בנקודת ה'ראשית'.
ב'ראשית' טמון כוח מיוחד, מכוח הראשית נברא העולם, ה'ראשית' אינה רק ביטוי המציין זמן, אלא הינו ביטוי לרגע של תפנית, רגע הטומן בתוכו חיות ומורכבות עמוקה:
"כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו" . [בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א']

ולהתחיל מבראשית…
לראשית דרוש זיכרון. הזיכרון הינו לא רק היזכרות במובן הפשוט של העלאת הדבר מן השכחה, אלא הינו הנכחה של רובד הראשית הקיים בנו בשכבה עלומה.
ישנם זמנים מיוחדים בחיי האדם הפרטי אותם הוא מייחד לזכירה. רגעים בהם הוא שב ומנכיח את רגעי הראשית הקשורים לחייו, כל אדם וזיכרונותיו. אדם יכול להיזכר ברגעי הראשית של חייו, בזיכרונותיו מימיי ילדותו, באופן בו הביט על העולם, על גילוייו השונים כילד. אדם יכול לזכור רגעי אהבה, זוג יכול להיזכר באותם רגעים של חסד בו הם החליטו להקים בית, בזמן בו עמדו תחת החופה… ברגעים של לידה ועוד. ישנה חשיבות רבה לרגע בו האדם יכול להביט על חייו ולהיזכר בכוח החיים הראשיתי שלו ובחלומותיו. הראשית מתבררת עם החיים, אנו חושפים לאט לאט את הגנוז ומבררים אותו, לא תמיד הוא דומה לאופן בו קלטנו אותו בהתחלה, אבל בראשית גנוז הקודש "ראשית חכמה".

בדומה לכך, קיימים גם רגעי זיכרון בו האדם מתחבר לרגעי הראשית של תרבותו:
(ד) בראשית ברא אלהים, ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין? שנאמר (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו. כסא הכבוד מנין? דכתיב (תהלים צ"ג) נכון כסאך מאז וגו'. האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות … רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה, שנאמר (שם צ') בטרם הרים יולדו ואותה השעה תשב אנוש וגו' …ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר ט"ו) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים י"ח) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כ"ג) ראשית בכורי אדמתך וגו'. (בראשית רבה פרשה א' פסקה ד').

לפיכך הבאת הביכורים שבזכותה נברא העולם הינה קודש, כלומר המגע עם ראשית הפרי הוא שמאפשר לאדם להגיע לירושלים, ולספר גם את סיפורה של ראשית תרבותו:
(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:
(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב וגו'.( דברים פרק כ"ו)

סוג נוסף של חזרה או הנכחת הראשית, הינה הרגרסיה לזמן ראשיתו של עולם. גם לעולם יש ראשית, וימים מיוחדים יש בשנה בהם אדם נזכר ברגעי ראשיתו של עולם. הימים מלאי הנוראות.
"זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון". אלו ימים שבהם האדם מעמיד את עצמו לא בתוך הזמן, אלא מולו, פנים בפנים, הזמן הופך לנוכח.
העמידה מול ה'זמן' פרושה גם עמידה מול הנצח, ובאופן אחר משמעותו נוכחות בהווה על-זמני. הרי ההיריון והלידה נעשים עכשיו, סיפור בריאת העולם והאדם גם הוא מתרחש עכשיו. ובכך סיפור העולם המסופר כאילו על רצף של זמן, הופך למעשה לניסיון תיאור של ההווה המתמיד.
הראשית והזיכרון מתחדדים על רקע סופיות האדם. אסיים דבריי בעניין זה בציטוט מתוך דברי מו"ר הרב שג"ר ז"ל מתוך המאמר "על כפות המנעול" (המאמר בנוי לפי קטעים ממוספרים ואצטט רק את חלקם):

"מיום ראשון לאחרית הימים.
(אירוע רוחני)
1. מה קורה בעולם?…
6. משוררים כתבו שירים:
ומישהו בא ואמר:
כבר קרבים ימים נוראים.
הקיץ עבר.
ובגן נשר האגס
לתוך עשב מצהיב.
מישהו בא ואמר:
הקיץ היה קצר.
וקצר עוד ממנו
היה האביב.
ובלילה היה על הכותל
ארוך צלו של הנר.
השכנים כבר ארזו
גם אנחנו
לא נשאר.
בעיר מחכים לנו
ולימים נוראים […]

עם התפוגגותו של חום הקיץ, פגה גם התלהבותנו. נחפזנו לסיים את משחקי הקיץ שעל חוף הים, לפני שיהיה קר. נדחפנו לארוז ולחזור מהר ככל האפשר העירה. מה שבטוח בטוח.

8. "מת אב ומת אלול ומת חומם".
9. "'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו' – איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה"…
14. נשארו זיכרונות ילדות, ובחרות עליזה ורפודת חיזורים. "זכרתי לך חסד נעוריך".
15. הזיכרון הינו מה שהיה ונשאר בנצח כזיכרון. הסינתזה של היה, ולא יהיה ונצח.

עכשיו כשהזמן נגמר, צפים הזיכרונות.
ספר הזיכרונות: ר' נחמן מברסלב לימד שספר הזיכרונות הוא הלב של העולם, שנאמר: "כתבם על לוח לבך", והם הרחמים. הנחרצות של הסופי הנחקק בנצח. ולנצח.

16. בסוף השנה נגמר הזמן וצפים הזכרונות.
17. אין לך אלא לכרוע ברך.

אלו תחושות שמציפות את האדם ולכן ברגעים כאלו נדרש "התבסמות ומיתוק" בלשון המקובלים, על מנת שנוכל להכיל אותם.

ראשית, זיכרון וסוף. ישנו קשר בין הסוף, הזיכרון והראשית. סופיות האדם מעוררת את הזיכרון ובכך מחדשת את אותם כוחות הקיימים לעולם. בהתייחסות החסידים אל סופיותו של האדם הם אמרו: מעפר באת ואל עפר תשוב ובינתיים – כוסית של משקה. תודעת הסופיות מאפשרת זיכרון, ויתור ואף חמלה על אותו יצור חידות שימיו כצל עובר וכחלום יעוף, ובכך גם מצילות את האדם מלהיות לכוד בעצמו ומשחררות אותו לחסד, ולהארת פנים אל הזולת. קבלת הזמניות הינה קבלת מלכות ה'.

שבת שלום!