"כל דבר בעולמנו הוא בר תיקון ושיפוץ, אבל כנגד מזג האוויר אין מה לעשות.
שום להט או יוהרה, שום חדשנות, סקרנות או כפירה לא יעזרו.
הניצן נפתח והנבט עולה, כל אחד על פי דרכו ורק כאשר בא זמנו.
כאן אתם נוכחים לדעת בענווה, עד כמה חסר אונים הוא האדם.
אתם מבינים שסבלנות היא אם כל
וגם שאין בידכם לעשות שום דבר אחר".
[מתוך "שנת הגנן", קארל צ'אפק]

בפרשתנו אנו נפגשים עם מצוות השמיטה.
"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה" [כה, ב].
זמן בו הארץ היא זו הנדרשת לשבות, והאדם מתבקש לסייע לה במשימתה ולהיות לידה ללא פעולה.
"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" [כה, ד].

זמן של שבת. שבת לאדמה, לאדם, לעבד, לבהמה ולגר החי עימך.
שבת שבתון.
מה פשר העצירה הזו? שנה בה כל העוסקים במלאכת האדמה נהיים שווים והם נדרשים להפסיק עבודתם, הם נקראים להתמסרות ולתנועה אחרת בנפש.

אמנם, אין התנועה חדשה מעיקרה.
אנו מתאמנים בה מידי שבוע, במינון קטן יותר ובמרחב אחר…
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ…" [בראשית ב, ג]
היום השביעי הבא לאחר ששת ימי המעשה, החיבור לקדושת השבת.

כדברי העשל בספרו על השבת, השבת הינו מקדש בזמן. זמן מיוחד של התבוננות של האדם בעצמו, בטבע, באלוהות.
שנת השמיטה מזמינה את האדם ליצירה אולי גדולה יותר וארוכה יותר של שביתה ממעשה בתוך המימד של המרחב, של המקום, של הארץ.

בימים אלו, כשהחברה אינה חקלאית מעיקרה, אנו מרחיבים את השדה ושואלים מושג זה של שבתון ושמיטה לכלל העוסקים בעבודה, פרנסה וקריירה.
בהתבוננות שקטה במלאכת השבתון, אני רוצה לציין שני חלקים העולים לנגד עיני .
האחד, הינו מלאכת ההרפיה, השמיטה והשחרור.
השני, הינה פעולת השבת.
מלאכת הרפיה, אכן מלאכה היא. עבודה קשה של בחירה, התייחסות אמיצה השואלת שאלות על זהות ועל בעלות.
מי אני? מה מגדיר אותי?

האנשים שאני שייך אליהם והם שייכים אלי? מהי אותה שייכות? מה מקומם של החפצים, הדברים והרכוש שאני צובר במהלך חיי? מה משמעות התפקיד המקצועי שלי? התארים שצברתי?
האם הם אני? ומה יקרה אם לא יהיו שלי?
מה יקרה אם אשמוט?
מה תהייה משמעות ההרפיה?
כל אדם מוזמן להתנסות התנסות אמיצה ומעוררת הרבה פחד בשנה זו.
האדם נתבע להפסיק את פעולות המאמץ. את הפעולה הזורעת, העודרת, המזמרת, מסקלת האבנים וקוצרת הפירות… ועוד…
האדם נתבע להרפות מאחיזתו ולשמוט.

אך השמיטה אינה מספיקה.
"הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים" [תהילים מו, יא]
ההרפיה מהשליטה, מהניסיון לדעת, ההרפיה מתפישתנו את עצמנו ואת העולם, היא זו שתאפשר ידיעה, תאפשר חיבור לה'.

ישנה האפשרות לאדם להתחבר למימד הנוסף הנמצא במצוות השמיטה , מלאכת השבתון.
"שבת לה'", אדם מפנה מבטו כלפי מעלה, והוא שואף להכניס את המימד הנשגב אל חייו.
יושב האדם והוא רפוי, שקט וחווה שבת.
אין זה אוטומטי. זו מלאכה שהאימון עליה תובעני ודורש אומץ ובטחון.
לאחר פינוי הרעשים, הסחות הדעת, ההתמכרויות והקשרים.
יש שקט. יש שבת.

ומה אז? מה עולה?
האם תכנס איכות גבוהה? האם פיניתי מקום? האם אני מכוונת לתדר הנכון?
מה יאפשר לו לאדם והוא יחווה חוויה של מפגש.
שבתון, והוא פוגש איכות שקשורה בהתמסרות למה שמעבר לו, פוגש את אלוהיו. והוא מדבר עימו, מרחיב את פתח ביתו , את חדרי ליבו עבור כניסת האלוהי והמקודש אל חייו.

בסיפורי החסידים על הבעש"ט אנו שומעים על התחושה הפיזית החזקה שמשתנה בגוף בהגיע השבת, "שבכל ערב שבת בצהרים היה ליבו פועם בעוז כל כך עד שכולנו ששהינו אצלו שמענוהו"…

הרבי מסלונים, בעל "הנתיבות שלום" פותח בפנינו את המבט הרחב ואומר שיום השבת הוא זה המחזיק ומזין את ימות השבוע. שנת השמיטה היא זו שמאפשרת לשש השנים הבאות אחריה להיות שנים של שובע והזנה, ולא כפי שהיינו מורגלים לחשוב, שהשנים הבאות לפני השבתון הן המציידות אותו במזון שמאפשר מנוחה מעשייה.

איכות זו של מבט אל השמים, קפסולה זו בזמן, הנוצרת בתוכה מהות של שבתון וקדושה משתחררת אט אט ומזינה את שש השנים הבאות אחריה ואת כל חייו של האדם.

שבת שלום!