הפועל 'לתור' בהקשר של שליחות המרגלים מופיע בפרשה שבע פעמים (יג, ב; יג,יז; יג, כא; יג, כה; יג, לב – פעמיים; יד, ז). מקובל שהופעה כפולת שבע של מלה או ביטוי, היא דרך להדגיש את חשיבותו. נתון נוסף – הפרשה פותחת ב"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ומסיימת ב"וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"(*1). אומנם מדובר על תחום אחר של חמדת הלב ומבטי העיניים, אבל הבחירה במלה דומה היא ודאי לא מקרית. מה יכול השימוש במלה זו ללמד אותנו על מהות השליחות ועל הציפיות של אלוהים ממנה?

המשמעות של 'לתור' יכולה להיבדק על ידי מופעים אחרים שלו במקרא ועל רקע של מלים המשמשות בהקשר דומה. מופעים אחרים שלו במקרא הם –

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י)
"וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קוהלת א, יג)
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת (קוהלת ז, כה)

ארון ה' מחפש לישראל מנוחה. המדבר הוא טריטוריה מסתורית, מקומות המנוחה אינם ידועים מראש, והארון מתפקד כסייר או במינוח אזרחי יותר – כתייר המחפש צימר.
קוהלת מפנה את לבו לדרוש 'את כל אשר נעשה תחת השמים'. ברור שדרישת 'כל אשר נעשה' לא מכוונת ללימוד מעמיק, אלא דומה יותר לשוטטות רוחנית, אפשר למצוא מקבילה לה בשיחותיו של ר' נחמן מברסלב: "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה נמצא בכל מקום, כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות… כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל הספרים הקדושים…" (שיחות הר"ן , כח). במקומות אחרים, ר' נחמן מדבר בזכות לימוד תורה ללא יומרות לדעת ולזכור אותה (ראה שיחותיו אות כו ואות עו). התיור הוא אפוא שוטטות, סוג כזה של פעילות נעשה בדרך כלל מתוך סקרנות, בתחושת חופש, ללא הנחיות חד-משמעיות.

המונח 'מרגלים' מופיע במקרא בפעם הראשונה בדברי יוסף / צפנת-פענח אל אחיו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב). המרגל הוא מי שנשלח להביא מידע ממוקד אודות מקומות התורפה של הארץ, כך גם מכונים שליחיו של יהושע (יהושע ב) וגם הם נשלחו 'לראות את הארץ'. בתיאור האחר של פרשת משה ושליחיו, המופיע בספר דברים (דברים א), הפועל המשמש לתיאור שליחותם הוא 'לחפור' וגם 'לרגל': "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ… וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ". וגם כאן שליחותם ממוקדת – "וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן": ואילו בפרשתנו הפועל הוא – 'לתור', והתואר הוא 'תרים' (במדבר יד, ז), או בלשוננו היום 'תיירים'.

ואכן שליחותם של תיירי משה אינה ממוקדת. אלוהים לא מגדיר מה מצווים האנשים לראות או לספר, ומשה, אולי כמשקל נגד לכך, מעמיס עליהם שאלות רבות, שחלקן חוזרות על עצמן, מתחומים שונים –

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא
וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ- הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן". (במדבר יג, יז-יט)

מתקבל הרושם שלא המידע היה חשוב אלא עצם ההליכה. תחושה זו מתחזקת לאור השאלה הידועה – מדוע צריכים היו המרגלים לדווח על טיבה של הארץ, אם שמנה היא או רזה, אחרי שמשה כבר הבטיח בשם ה' שהארץ זבת חלב ודבש? ומה הרלוונטיות של הידיעה אם העם חזק או רפה אחרי שאלוהים הבטיח את הארץ לבני ישראל?

דומה שמופתי יציאת מצרים כבר הוכיחו לכל שאלוהים יוכל לכל אויב. נראה אפוא שמהות השליחות הייתה מפגש ראשון של נציגי ישראל עם הארץ, שיטוט סקרני ומענג, איסוף רשמים וחוויות ולבסוף הבאת מתנות, "הִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ", כשם שמבקש לעשות תייר בן ימינו. יתכן שאלוהים רצה ליצור את החשק כלפי הארץ על ידי מפגש ראשוני בין נציגי העם לבינה, כשם ששלח את משה לבני ישראל לבשר להם על היציאה המתקרבת (שמות פרק ג, פרק ו) גם לפני שנגזרו מכך הכנות מעשיות (פרק יב).

הלך הרוח החקרני, המשוטט הזה הוא מצב המסב עונג – יש ביסודו בטחון שהמציאות מאירה פנים, שאין משהו המגביל או מונע, ש'הכל טוב' , זהו הלך הרוח של חופשה, ולישראל הוצעה הפריווילגיה הנהדרת הזו: לנהל את חייהם המדיניים במצב שסופו הטוב מובטח מראש.

ואולם הלך רוח כזה מתנהל אך ורק על בסיס של אמון – ובסיס זה לא היה כאן. הנשיאים, ראשי השבטים, ראו עצמם כאנשים בוגרים, עבורם החופש שזכו בו כשיצאו ממצרים, הוא הזכות והחובה ליטול את גורלם בידיהם ולעצב אותו בבחירותיהם, הם רצו לבחור לבדוק ולשקול ולשאת בפרי בחירותיהם, הם עמדו על כך שהם בוגרים. מהדהד כאן משהו מחטא עץ הדעת, בעקבות השיחה עם הנחש, חוה ואדם לא היו מוכנים לקבל את פרשנותו של אלוהים לדרך הקיום הנכונה עבורם – חיי עבודה ושמירה בגן העדן כשהם סמוכים על שולחנו, הם רצו לדעת ולבחור, הם זכו לכך – ולכל מה שמתלווה לכך: קושי, סבל, קונפליקט ובדידות.

פרשת גן העדן נסתיימה בגירוש המהווה הזדמנות לאדם וחוה לממש את מאווייהם, להתמודד בעצמם עם המציאות, ללא תיווך אלוהי. כאן, משמעותו של סיום מעין זה היא שישראל יוותרו על הארץ וזה מצב שאלוהים לא מוכן לאפשר, לכן הלך אלוהים בדרך ההפוכה. הוא גזר על ישראל להמשיך לנוע במדבר כשהם מצווים להתבונן בפתיל התכלת ולזכור את מצוות אלוהיהם… "פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק…". כמי שהולך במסע ניווטים, עינו האחת רואה-ולא-רואה את הנוף שסביבו, והשנייה נעוצה במצפן, כך מצווים ישראל לנוע במדבר ולא לתור, כלומר – לא להיות עוד במצב השוטטות החופשית, הסקרנית, תאבת הדעת והחוויה. עליהם לדעת מאין באו, לאן הם הולכים, ולפני מי יתנו דין וחשבון. מצב התיור, החיים בחופש, במרחב אפשרויות לא מוגבל, הופך למשאת נפש לעתיד לבוא.

____________________________________________

1. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

שבת שלום!הפועל 'לתור' בהקשר של שליחות המרגלים מופיע בפרשה שבע פעמים (יג, ב; יג,יז; יג, כא; יג, כה; יג, לב – פעמיים; יד, ז). מקובל שהופעה כפולת שבע של מלה או ביטוי, היא דרך להדגיש את חשיבותו. נתון נוסף – הפרשה פותחת ב"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ומסיימת ב"וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"(*1). אומנם מדובר על תחום אחר של חמדת הלב ומבטי העיניים, אבל הבחירה במלה דומה היא ודאי לא מקרית. מה יכול השימוש במלה זו ללמד אותנו על מהות השליחות ועל הציפיות של אלוהים ממנה?

המשמעות של 'לתור' יכולה להיבדק על ידי מופעים אחרים שלו במקרא ועל רקע של מלים המשמשות בהקשר דומה. מופעים אחרים שלו במקרא הם –

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י)
"וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קוהלת א, יג)
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת (קוהלת ז, כה)

ארון ה' מחפש לישראל מנוחה. המדבר הוא טריטוריה מסתורית, מקומות המנוחה אינם ידועים מראש, והארון מתפקד כסייר או במינוח אזרחי יותר – כתייר המחפש צימר.
קוהלת מפנה את לבו לדרוש 'את כל אשר נעשה תחת השמים'. ברור שדרישת 'כל אשר נעשה' לא מכוונת ללימוד מעמיק, אלא דומה יותר לשוטטות רוחנית, אפשר למצוא מקבילה לה בשיחותיו של ר' נחמן מברסלב: "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה נמצא בכל מקום, כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות… כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל הספרים הקדושים…" (שיחות הר"ן , כח). במקומות אחרים, ר' נחמן מדבר בזכות לימוד תורה ללא יומרות לדעת ולזכור אותה (ראה שיחותיו אות כו ואות עו). התיור הוא אפוא שוטטות, סוג כזה של פעילות נעשה בדרך כלל מתוך סקרנות, בתחושת חופש, ללא הנחיות חד-משמעיות.

המונח 'מרגלים' מופיע במקרא בפעם הראשונה בדברי יוסף / צפנת-פענח אל אחיו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב). המרגל הוא מי שנשלח להביא מידע ממוקד אודות מקומות התורפה של הארץ, כך גם מכונים שליחיו של יהושע (יהושע ב) וגם הם נשלחו 'לראות את הארץ'. בתיאור האחר של פרשת משה ושליחיו, המופיע בספר דברים (דברים א), הפועל המשמש לתיאור שליחותם הוא 'לחפור' וגם 'לרגל': "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ… וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ". וגם כאן שליחותם ממוקדת – "וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן": ואילו בפרשתנו הפועל הוא – 'לתור', והתואר הוא 'תרים' (במדבר יד, ז), או בלשוננו היום 'תיירים'.

ואכן שליחותם של תיירי משה אינה ממוקדת. אלוהים לא מגדיר מה מצווים האנשים לראות או לספר, ומשה, אולי כמשקל נגד לכך, מעמיס עליהם שאלות רבות, שחלקן חוזרות על עצמן, מתחומים שונים –

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא
וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ- הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן". (במדבר יג, יז-יט)

מתקבל הרושם שלא המידע היה חשוב אלא עצם ההליכה. תחושה זו מתחזקת לאור השאלה הידועה – מדוע צריכים היו המרגלים לדווח על טיבה של הארץ, אם שמנה היא או רזה, אחרי שמשה כבר הבטיח בשם ה' שהארץ זבת חלב ודבש? ומה הרלוונטיות של הידיעה אם העם חזק או רפה אחרי שאלוהים הבטיח את הארץ לבני ישראל?

דומה שמופתי יציאת מצרים כבר הוכיחו לכל שאלוהים יוכל לכל אויב. נראה אפוא שמהות השליחות הייתה מפגש ראשון של נציגי ישראל עם הארץ, שיטוט סקרני ומענג, איסוף רשמים וחוויות ולבסוף הבאת מתנות, "הִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ", כשם שמבקש לעשות תייר בן ימינו. יתכן שאלוהים רצה ליצור את החשק כלפי הארץ על ידי מפגש ראשוני בין נציגי העם לבינה, כשם ששלח את משה לבני ישראל לבשר להם על היציאה המתקרבת (שמות פרק ג, פרק ו) גם לפני שנגזרו מכך הכנות מעשיות (פרק יב).

הלך הרוח החקרני, המשוטט הזה הוא מצב המסב עונג – יש ביסודו בטחון שהמציאות מאירה פנים, שאין משהו המגביל או מונע, ש'הכל טוב' , זהו הלך הרוח של חופשה, ולישראל הוצעה הפריווילגיה הנהדרת הזו: לנהל את חייהם המדיניים במצב שסופו הטוב מובטח מראש.

ואולם הלך רוח כזה מתנהל אך ורק על בסיס של אמון – ובסיס זה לא היה כאן. הנשיאים, ראשי השבטים, ראו עצמם כאנשים בוגרים, עבורם החופש שזכו בו כשיצאו ממצרים, הוא הזכות והחובה ליטול את גורלם בידיהם ולעצב אותו בבחירותיהם, הם רצו לבחור לבדוק ולשקול ולשאת בפרי בחירותיהם, הם עמדו על כך שהם בוגרים. מהדהד כאן משהו מחטא עץ הדעת, בעקבות השיחה עם הנחש, חוה ואדם לא היו מוכנים לקבל את פרשנותו של אלוהים לדרך הקיום הנכונה עבורם – חיי עבודה ושמירה בגן העדן כשהם סמוכים על שולחנו, הם רצו לדעת ולבחור, הם זכו לכך – ולכל מה שמתלווה לכך: קושי, סבל, קונפליקט ובדידות.

פרשת גן העדן נסתיימה בגירוש המהווה הזדמנות לאדם וחוה לממש את מאווייהם, להתמודד בעצמם עם המציאות, ללא תיווך אלוהי. כאן, משמעותו של סיום מעין זה היא שישראל יוותרו על הארץ וזה מצב שאלוהים לא מוכן לאפשר, לכן הלך אלוהים בדרך ההפוכה. הוא גזר על ישראל להמשיך לנוע במדבר כשהם מצווים להתבונן בפתיל התכלת ולזכור את מצוות אלוהיהם… "פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק…". כמי שהולך במסע ניווטים, עינו האחת רואה-ולא-רואה את הנוף שסביבו, והשנייה נעוצה במצפן, כך מצווים ישראל לנוע במדבר ולא לתור, כלומר – לא להיות עוד במצב השוטטות החופשית, הסקרנית, תאבת הדעת והחוויה. עליהם לדעת מאין באו, לאן הם הולכים, ולפני מי יתנו דין וחשבון. מצב התיור, החיים בחופש, במרחב אפשרויות לא מוגבל, הופך למשאת נפש לעתיד לבוא.

____________________________________________

1. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

שבת שלום!