ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:… (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
… (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:
(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: (ויקרא פרק כו')

הרבי מאיז'ביצא (מי השילוח) שואל על מילה הפתיחה 'אם', האמנם החוק נתון לבחירה?
ומדייק – "אם בחוקותי תלכו" – התורה אינה פותחת בלשון ציווי 'וידבר ה' אל משה בחוקותי תלכו', אלא לשון 'אם בחוקותי' מלמד על האתגר – 'אם', כמו ספק אם יש לך זכות, כלומר, אם יש לך זכות בחוקותי תלכו, על האדם מוטלת דרישה – תכוון לעומק רצוני ולשורש החיים.
כלומר, 'אם' אינו תנאי לקיום החוק אלא שאלה נלוות, האם זכית ואכן תוכל ללכת בחוק, לקיים את כוונת המחוקק?!
ממשיך הרבי מאיז'ביצא ומפרש – הרי לכל חוק ישנם כמה וכמה מימדים, וכיצד על האדם לדעת שאכן מכוון הוא לרצון הבורא? מכאן פירוש הכתוב 'אם בחוקותי' תמיד תברר – 'אם' הוא לשון ספק כי מי יודע אם מקיים את התורה כעומק רצון השם יתברך.
עצם השאלה והתשובה (האם אני מסוגל להבין את כוונת החוק ?) מודגמים יפה במצוות השמיטה הכתובה בפרשה הקודמת, והמצטרפת ל'שמיטת כספים' האמורה בספר דברים בפרשת ראה. הרי 'שמיטת כספים' שומטת כל חוב, ברם ההלכה מתירה לחייב להחזיר את חובו למלווה. עצם החזרת החוב לכאורה מבטלת את מצוות השמיטה, אך על המלווה לומר בפיו 'משמט אני' ובכך יקיים את מצוות השמיטה בפיו. כלומר לפי ההלכה אדם שהלווה כספים ומקבל את חובו בשמיטה – מקיים את מצוות השמיטה ומקבל את חובו! תרתי דסתרי, אך זה עומקו של החוק.
מכאן יש לפרש 'אם בחוקותי תלכו', בכל פעם שתקיים את החוק עליך לברר ולקוות הלוואי שאבין את עומק החוק ואת משמעותו. הספק, עצם השאלה תנכיח בנו את הענווה, אולי באמת אין אנו יורדים לסוף דעתו של המחוקק.
מוסיף הרבי ואומר – "וגם לשון 'אם' הוא לשון תפילה, שהשם יתברך כביכול מתפלל הלוואי שתלכו בחוקותי ותכוונו לעומק רצוני." ה' מודע למגבלות האדם ומייחל שנבין את רצונו !

נראה שפרשנות זו מודגמת בפירוש כוונת הפסוק 'וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם'. אמירה זו מצויה בין שאר הברכות בפסוקים, ברם יש לברר האם זו ברכה אלוהית או שעלינו לדאוג לקיומה.

המשנה (תענית פרק ג משנה ה) מלמדת, באלו נסיבות יש להכריז על תענית ציבור, וביניהן ההתראה על החרב:
"על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון על הארבה ועל החסיל ועל החיה רעה ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת":
לכאורה 'חרב' כוונתה מלחמה, והרי ברור שיש להתריע, ומדוע יש לציינה בנפרד ?
מדגישה התוספתא (תענית (מהדורת ליברמן) פרק ב הלכה י)
"חרב העוברת ממקום למקום, אפילו חרב של שלום מתריעין עליה, ואין צריך לומר – חרב של פורענות.
ואין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכׂה (שמו של מלך מצרים), ושטפה את הצדיק ההוא – זה יאשיהו…"
התוספתא מפנה לסוף חייו של המלך יאשיהו, יש לציין שמלך זה ידוע ברפורמה שערך, ביטל את הבמות וריכז את הפולחן בירושלים ונחשב למלך שעשה את הטוב בעיני ה'. המקרא מציין שהמלך יאשיהו עשה את פועלו בעקבות מציאת 'ספר', ולפרשנות ביקורת המקרא זה השלב בו אומץ, נכתב ספר דברים המדגיש את ריכוז הפולחן…
מעשה מותו של יאשיהו, מלך יהודה, מעלה שאלה לא פשוטה, מדוע מלך הנוהג בדרך הנכונה נהרג בקרב ?
וזה המעשה – דברי הימים ב פרק לה (עיינו במלכים ב' כג', כט' – ל')
(כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ:
(כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ: פ (כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה': (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

הקריאה מעלה כמה שאלות – מדוע יוצא המלך יאשיהו למלחמה? מדוע אין יאשיהו מתיר למלך מצרים לעבור בארצו? הרי זו הייתה בקשת משה ממואב ועמון ואנו באים בטרוניה כנגדם ולכן נאמר שהם אינם יכולים לבוא בקהל ה', כלומר איסור החיתון בעמים אלו נובע מהחלטתם השגויה (עיינו בדברים פ"ב ובפרק כג'). מהי כוונת מלך מצרים 'ואלוהים אמר לבהלני'? מי הוא האלוהים, של ישראל או אלוהי מצרים? מדוע הכתוב מדגיש שיאשיהו לא שמע…מפי אלוהים? ומהי קינת הנביא ירמיהו? ומדוע זה גורלו של מלך יהודה?

שאלות אלו נידונו בסוגית הבבלי (על פי תענית כב ע"א – ע"ב)
"תנו רבנן: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, אלא אפילו חרב של שלום. שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה המלך יאשיהו, שנאמר (דברי הימים ב' לה') "וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך".
מאי "אלהים אשר עמי"? –
אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. כלומר מלך מצרים נעזר באלוהיו ולכן אמר יאשיהו מלך יהודה: הואיל והוא בטח בעבודה זרה – יכול אוכל לו!
אך בהמשך הכתוב מתואר כישלונו של המלך (דברי הימים ב' לה') "וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד", מאי "כי החליתי מאד"? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה.
כאן מעלה הסוגיה את השאלה – מדוע כשל המלך בקרב, מדוע ה' אינו לצידו ?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי [יונתן]: מפני מה נענש יאשיהו – מפני שהיה לו לימלך בירמיהו, ולא נמלך. מאי דרש: (ויקרא כו') "וחרב לא תעבר בארצכם", כלומר המלך יצא לקרב על דעת עצמו ללא התייעצות עם נביא ה' ויציאתו נבעה מפירוש מוטעה של הכתוב, המלך חשב שהבין את הפסוק כציווי – עליו מוטלת המשימה – למנוע מעבר חרב בארצו.
מאי "חרב"?
אילימא חרב שאינה של שלום – והכתיב "ונתתי שלום בארץ"! אלא, אפילו של שלום, והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה.התלמוד רומז – דורו לא היה ראוי להבטחה שחרב לא תעבור בארצם.
מוסיף התלמוד ומתאר, שכאשר המלך יאשיהו עמד למות ראה הנביא ירמיה ששפתיו רוחשות, חשש הנביא שמא בשעת הצער חס וחלילה אומר המלך דברים שאינם הגונים, כלומר מאשים את ה' במותו.
התכופף הנביא ושמע כיצד הוא מצדיק עליו את הדין ואומר: (איכה א')" צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".
על כך מגיב הנביא ואומר: (איכה ד') "רוח אפינו משיח ה' ".

הפסוק הנשמע מפי המלך לקראת מותו נדרש במדרש (איכה רבה (מהדורת בובר) פרשה א'
[יח] "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". מי אמר הפסוק הזה, יאשיהו אמרו..
המדרש מוסיף ומסביר את הכתוב – "ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים" (דברי הימים ב' לה'), זה ירמיה הנביא, שאמר לו 'כך ישעיה רבי אמר "וסכסכתי מצרים במצרים" (ישעיה יט ב), המדרש מבין שאמירת מלך מצרים בשם אלוהים הם דברי הנביא ישעיה הנאמרים על ידי הנביא ירמיה, אך בשל העובדה שהמלך לא התייעץ עם הנביא בטרם יצא לקרב לא הבין, לא העלה בדעתו שמלך מצרים נעזר באלוהי ישראל.
ממשיך המדרש ואומר: א"ל יאשיהו לנביא ירמיה – אתה מצטט לי את דברי רבך ישעיה והלא משה רבו של רבך, והוא אמר "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו ו), ואפי' חרב של שלום,
אך כאן מוסיף המדרש ומפרט את טעותו של המלך 'ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז, ליצני הדור מה היו עושים חצי צורה (צורה הכוונה לפסל עבודה זרה) בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה המלך משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, כאשר יצאו החכמים מפתח הבית, יושבי הבית בקשו מהם 'אנא סגרו את הדלת' ובעת הסגירה הרי שתלמידי החכמים שליחי המלך היו יוצרים בידם את הצורה, את העבודה זרה.
מלך יהודה ביער את הבמות, ביער את העבודה זרה, היה בטוח שאכן העם אינו טועה אחר עבודת אלילים אך מתברר שטעות הייתה בידו.

סוגיה זו מדגימה את טעותו של מלך יהודה, המלך משוכנע שכשם שעשה 'בדק בית' במקדש נעשה 'בדק בית' בבתי העם, אך מתברר שישנו נתק בינו לבין העם. כמו כן המלך חשב שהבין את כוונת הכתוב והוא מצווה למנוע את מעבר צבא מצרים, אין הוא טורח להתייעץ עם הנביא בן זמנו ויוצא לקרב. רק במותו מבין המלך שהמרה את פי ה' וטעה.
התלמוד בסוגיה מנסה ללמד על הצורך ב'אם', כלומר המלך לא עצר לשאול האומנם אני מבין, האומנם אני יודע, האין עם מי להתייעץ?
הסוגיה דורשת התרעה על ידי כינוס העם ותענית ציבור, לא בהכרח לצאת למלחמה. ישנה חובה לעשות 'בדק בית'. דומה שהסברו של הרבי מאיז'ביצא אכן מבצבץ לאורך כל הסוגיה ומדגיש את המחיר של העדרות ה'אם' ובכך מועצם המחיר של אי שאלת השאלות ובמחיר חוסר הנכונות להתייעץ.

משום מה הסוגיה מוכרת …

לסיום, רצה הגורל, המקרה, ונציין השבוע את לג' בעומר, יום בו מועלה זכרו, פועלו של בר כוכבא בהנחייתו של ר' עקיבא. אביא שני שירים למחשבה – מי הוא הגיבור שכל העם אהב ומי אחראי לתוצאה ?
האחד 'הוא ישנו' של יצחק למדן המוכר באמירה … עלי שלשלת המחול! שנית מסדה לא תפול! כושלה רגל ! עלה נעלה ! בן יאיר שוב יתגלה. הוא לא מת, לא מת!.. ('מסדה' נכתב בשנת תרפ"ג- תרפ"ד 1923 – 1924 (הוצאת מוסד ביאליק, 1973,עמ' 50 ) השיר השני של קיפניס דומני שמככב בשמאל ובימין.
דומה שחובה עלינו לחשוב על שיחת – ר"ע ור' יוחנן בן בתורתא, על צחוקו של ר"ע ועל התוצאות!

בר כוכבא – לוין קיפניס 1930, לחן מרדכי זעירא

יצחק למדן 'הוא ישנו' 1929

בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
זה היה גיבור!
גיבור!

יום אחד קרה מקרה –

הה, מקרה עצוב –

בר כוכבא נפל בשבי

והושם בכלוב.

מה נורא כלוב זה,

בכלוב שאג אריה!

אך ראה את בר כוכבא –

התנפל האריה.

אריה!

אך דעו נא, בר כוכבא

מה גיבור ועז!

אץ קפץ על האריה

וקל כנשר טס.

על הר וגיא הוא שט,

ודגל דרור ביד,

כל העם מחא לו כף:

בר כוכבא, הידד!

הידד!

© זכויות היוצרים שמורות

למחברים ולאקו"ם

אמר לו ר' יוחנן בן בתורתא: עקיבא, יעלו

עשבים בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא

(מתוך האגדה)

אכן, הוא לא יבוא כל עוד לעג בן-תורתא

כאיזמל חלוד ננעץ בפצעי עקיבאים;

לא רומי תעכבו (אף היא זאת לא תוכל!) –

הוא לא יבוא הלום כי אתם פה נמצאים,

אתם, התורתאים, ואלת פיכם קוטלת

בעצם מעופן להקות יוני-תוחלת!

אתם ולשונכם – אין – לב, גונבת לב ואומן,

המהתלת מעדנות: 'אשר אינו – היוכל לבוא ?'

אך הוא ישנו, כל עוד עיניים עקיבאיות

מגי לילה בשמינו מבקשות את כוכבו,

ובראש כל אשמורת פה יש מציץ בעד אשנב

ומטה אוזנו בקשב: 'הנשמע הד פעמיו ?'

הוא ישנו, ישנו, כל עוד סגפנים נטולי שינה

קוראים לו, למיוחל, מעמקי ערגה וליל:

כל עוד בדמעה – זורע מצפה לברכת טלו

ועמל דל בתוחלת פת – קברו טובל:

כל עוד לתמולי – דורות, אל נופי בכא וסתו,

גששי עתים יפליגו למצוא את עקבותיו.

הוא ישנו כל עוד אי – שם בעליית גג נידחת

אי – מי פועם – לב ובלהט – רעד – אצבעות

קושר כתרי – זמרה ותגי הלל ויקר לשמו

ומרנין ביין – נפש, בתמצית הדם, כל אות:

כל עוד שתל נאמן בתפילה על שתילו ייכף:

'מי ייתן ובהוד – צמרת תזכה לקדם פניו !'

אך בעוד על פצעי אוהב ויגון גלויי-עיניים

לשון שתומי-הרֹאי דולפת לעגה –

לא יבוא ולא יופיע! הוא יוסיף עוד לחכות

עד כוכב תמורה גדול על מחבואו יגּהּ;

עד שעתו על סגורו תדפוק, תביא לו בשורתה:

"הִגלה! גבר סוף סוף עקיבא על בן-תורתא!"