פרשת עקב: דברים ז':י"ב-י"א:כ"ה

יותר ויותר נפוצה היום שגיאה חדשה בעברית. גם לשגיאות יש תקופות של עדנה, ובתקופתנו אנו מככב הבלבול בין "לקרות" משורש "קרה" לבין "לקרוא" משורש "קרא". רבים האנשים המחליפים את המילה "לקרות" במילה "לקרוא": "לא האמנתי שיכול לקרוא דבר כזה", או – "אני לא אתן לזה לקרוא". המילים לקרוא ולקרות אינן קרובות זו לזו ב… מקרה. בתודעה העברית חקוקה מקדמת דנא ממש ההבנה שאין לך דבר חשוב שקרה ולא תקרא עליו. זאת משום שאנחנו עם הספר. העם, שעם כל הכבוד העצום שהוא רוחש למסורות בעל פה, יש לו סיפור קורות אחד קדמון וחשוב, הכתוב בתורה שבכתב, ונקרא שוב ושוב.

מעמד מעניין יש לו, מבחינה ספרותית, לסיפור הכתוב בחמישה חומשי התורה. משום שהמספר שלו הוא הוא מחוללו. את המספר המקראי אפשר לא רק לשאול: מדוע סיפרת את הדברים כך? כפי שאפשר לשאול כל מספר אחר בתחום הספרות. את המספר המקראי מותר לנו גם לשאול: "מדוע כך קרו הדברים?" הלא המספר הזה הוא בורא עולם. יתרה מכך, המדרש אומר שאלוהים "הסתכל בתורה וברא את העולם" – כלומר, המסמן, המילה, קדם למסומן – הדבר עצמו, העולם. אבל אולי אפשר ללמוד גם את ההפך: התורה, "תורה שבכתב" שאין לעקור ממנה ולו אות אחת, היא היא העולם. אולי אצל בורא עולם אין הבחנה בין הכרחיותן של המילים להכרחיותם של הקורות. שום דבר אינו מקרי. גם לא המילה שבאמצעותה מתארים את מה ש"קרה". תורה שבכתב מקודשת מפני שכל מילה בה היא הכרח המציאות. כל מילה בה היא חלק מהמציאות ההכרחית.

בהקשר זה, לגבי ספר דברים יש מחלוקת: האם עדיין הקדוש ברוך הוא המספר, או שמא ספר זה מסופר מפי משה רבינו, החוזר על עיקרי הדברים מארבעת החומשים הקודמים? קיימת מחלוקת רבת שנים ומשתתפים בשאלה זו. מחד, ישנה סברת הקצה: "כל האומר פסוק זה אמרו משה מפי עצמו אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין, צ"ט, עמ' א'), ומאידך עומדת סברת קצה אחרת, כפי שהיא מנוסחת, למשל, בספר הזוהר "זהו שנקרא משנה תורה [היינו, ספר דברים] משה מפי עצמו אמרן" (זוהר כרך ג' ואתחנן, דף רס"א עמ' א'), ובין סברות הקצה האלה היו ניסיונות פישור. ולא כאן המקום להרחיב במחלוקת זו.

מעמד הביניים הזה של ספר "דברים" – אשר אין לדעת לגביו אם הוא מסופר מפי הגבורה או מפי משה – מעלה בחריפות את השאלה לגבי הבדל בין דיבור אלוהי לבין דיבור אנושי. אולי אצל אלוהים אין הפרש בין הדיבור לדבר, בין המילה לעולם; אבל מה אצלנו, בני האדם?

בפרשת עקב, בדברים פרק ח', דורש משה מעם ישראל לזכור את כל הדרך שעשו במדבר:

וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו–אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן… שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה–זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה.. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ…

איך יכול אדם להכיל בזכרונו את המן עם הרעב? את הצמא עם המים? את השמלה והרגל השמורות היטב עם הנחשים והשרפים והעקרבים של המדבר? כשאדם מסתכל אחורה על ארבעים שנות נדודים, איך הוא יכול להקיף "הכל" בזכרונו? האם אין העובדה שאנחנו כפויים לחשוב בתוך שפה מונעת מאיתנו להיות מסוגלים לזכור את "כל" הדרך? את הטוב ביחד עם הרע? את הנורא והאיום ביחד עם הנפלא? הנוכל להתגבר על הנטייה להפוך את קורותינו לנארטיב, עם הגיון פנימי ולו-גם כפוי – שמוכרח להוציא משהו מחוץ לסיפור? ואיך נתגבר על הנטייה הנפוצה אולי עוד יותר: לעשות אידיאליזציה של העבר, או להפך: להשחיר כליל תקופות של כאב?

באחת ה"סונטות לאורפיאוס" של רילקה, כותב המשורר כך:

"שיר הוא מציאות. לאל כה קל –

אך מתי נוכל אנחנו להפוך למציאות?"

אנו, בני אנוש, שאיננו מציאות, כי אם "רוח מדברת" – לא נוכל לזכור לעולם את ה"כל".

אבל אנחנו מצווים על כך. מצווים לזכור את הטוב עם הרע, את הקשה עם הנעים. מצווים על כך כשאנו מביטים באדם יקר שמזדקן לנו, ובכל המזדקנים באשר הם שם; מצווים על כך כשאנו חיים את חיינו עם בני זוגנו, בטוב וברע, עם שכנים וחברים ועמיתים לעבודה, עם הילדים…

מצווים אנו על כך גם במישור המסע הלאומי, הוא המישור שבו עוסקת פרשת השבוע שלנו. אנחנו חיים היום בימים קשים עד מאוד. הם צובעים לנו את זכרונות העבר, אנו עוד נצבע להם גוונים בזכרוננו בעתיד, והצורך בנארטיב עלול להביא אותנו לקיצורי דרך: להשחרות או לאידיאליזציות.

נשתדל לזכור את כל הדרך. כי אולי לא רק האלוהים, אלא גם אנחנו – מחוללים עולמות בסיפורים שאנו מספרים.